הרהורים ותורה

כשמשה רבינו מבקש להציג בפני עם ישראל את מעמד הר גרזים והר עיבל הוא פותח בלשון סותרת (דברים יא כו, כט) - 'רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה.. וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים, וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל'. תחילת הפסוק מדברת בלשון יחיד - 'רְאֵה' ואילו חתימתו מדברת בלשון רבים - 'לִפְנֵיכֶם'. שינוי הלשון מביא את הפרשנים לעסוק ביחס שבין היחיד אל הכלל בכל הקשור לשכר ולעונש הניתן על קיום המצוות. כך כותב בין היתר בעל כלי יקר (דברים יא כו) - 'כי שם נעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה ומצד הערבות רבים נתפסים בעון היחיד' . הפניה אל היחיד באה לומר לכל אחד מישראל שהוא מסוגל לגרום לרבים לזכות לברכה של הר גריזים או חס וחלילה לקללה הניתנת על הר גריזים. השלכותיה של הערבות הזו משמעותיות ביותר ולכן הן מאפשרות, שלא לומר מחייבות, למחות ביחיד החוטא ומזיק לכלל ישראל. באופן הזה מתבטא הכלי יקר (ויקרא יט יז) - '.. הערבות של כל ישראל גורם התוכחה ואם אינו מקבלה אזי נקי הוא ממנו כי אין שורת הדין נותן שיסבול אחד בעד חבירו שאינו

אחד מן הפסוקים התמוהים ביותר בלשונם במגילת איכה (א טו) הוא תיאור קביעת זמן החורבן. הנביא מקונן 'קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי' בכך הוא מצביע העובדה שחורבן בית המקדש אירע בתאריך מחושב שהוא זמן פורענות לישראל. אולם הבחירה במילה המוכרת לנו מאירועים חגיגיים יותר - 'מועד' גרמה לרבותינו למצוא מובן חגיגי ביום תשעה באב. הבנה זו לא הייתה שמורה רק למורי החסידות אלא מצאה את עצמה גם בתוך פסקי ההלכה והנהגות היום. ביום תשעה באב ובערבו - אין אומרים תחנון ותפילת 'עננו' (שו"ע תקנב יב, תקנט ד) , יש שנהגו לסעוד לפניו סעודה חגיגית (רמ"א תקנב ט) ויש שנמנעו מלומר בו צידוק הדין (ב"י תקנט) . השאלה עולה מאליה, כיצד הפך היום המר ביותר בלוח השנה היהודי ליום שאין בו תחנון ומספד. השאלה מתעצמת כאשר אנו רואים מקור נוסף המצביע על דמיון בין יום החורבן לימי המועד. התלמוד (בבלי יומא נד א-ב) מתאר שבימי המועד ובזמן החורבן ראו ישראל מופת זהה - 'בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפנ

* תובנה לפרשת עקב * כשמתבוננים במילותיו של משה, המתאר את שבירת הלוחות בעקבות חטא העגל (דברים ט), מוצאים בהן דיוק נפלא.   בתחילת התהליך, בעליה להר הלוחות נקראים "לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית" (פס' ט). כשמשה מגיע לפסגה ומתחיל ללמוד הוא מקבל "אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים " (פס' י). לאחר ארבעים יום הוא זוכה שה' נותן לו "אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית " (פס' יא). אולם אז הוא יורד מן ההר "וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית " (פס' טו) בידיו. כאשר משה רואה את החטא הוא תופש "בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת " (פס' יז), משליך מידיו ושובר אותם. נתינת הלוחות היתה נתינה כפולה - של אבנים טובות גשמיות ושל תורה אידיאלית הנכרתת בברית. משה מבקש לקבל את שני הדברים בעלותו להר, אולם בתחילה ניתנים לו רק לוחות האבנים המעשיים. רק לאחר ארבעים יום, הוא זוכה לקבל את המשמעות ולעמוד על דעת תורת ה' ובריתו. לאחר שהוא מתבשר שהעם חטא, משה מבין שמעשיהם של העם התקלקלו אבל הוא מבקש לשמר את הברית. הוא יורד עם ברית חסרת מ