יום של מפגש

אחד מן הפסוקים התמוהים ביותר בלשונם במגילת איכה (א טו) הוא תיאור קביעת זמן החורבן. הנביא מקונן 'קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי' בכך הוא מצביע העובדה שחורבן בית המקדש אירע בתאריך מחושב שהוא זמן פורענות לישראל. אולם הבחירה במילה המוכרת לנו מאירועים חגיגיים יותר - 'מועד' גרמה לרבותינו למצוא מובן חגיגי ביום תשעה באב. הבנה זו לא הייתה שמורה רק למורי החסידות אלא מצאה את עצמה גם בתוך פסקי ההלכה והנהגות היום. ביום תשעה באב ובערבו - אין אומרים תחנון ותפילת 'עננו' (שו"ע תקנב יב, תקנט ד), יש שנהגו לסעוד לפניו סעודה חגיגית (רמ"א תקנב ט) ויש שנמנעו מלומר בו צידוק הדין (ב"י תקנט). השאלה עולה מאליה, כיצד הפך היום המר ביותר בלוח השנה היהודי ליום שאין בו תחנון ומספד.

השאלה מתעצמת כאשר אנו רואים מקור נוסף המצביע על דמיון בין יום החורבן לימי המועד. התלמוד (בבלי יומא נד א-ב) מתאר שבימי המועד ובזמן החורבן ראו ישראל מופת זהה - 'בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה... אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה'. הנס המופלא שבו שני הכרובים הדוממים הפכו לשני כרובים המחובקים זה עם זה אירע גם בימי המועד הנעלים וגם ביום החורבן הנוראי. כיצד שוב, אנו מוצאים שמתרחש בתשעה באב אירוע מופלא ששמור לימי החג והמועד. זאת, כשאנו יודעים שכרובים הפונים זה לזה ואינם מרוחקים היו דווקא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום (בבלי בבא בתרא צט א), מה שמן הסתם לא היה בזמן החורבן.

נבקש להתבונן מעט במשמעותו של המועד, המועד הוא ראשית כל פגישה. פגישה בין העם ובין אלוהיו, בפגישה זו שניהם מתוועדים זה עם זה כאילו נועדו זה לזה מלכתחילה. בחג, העם נע כמחוגה סביב בית המקדש שאליו עלה מכל קצוות הארץ אבל מהות המועד מבקשת ממנו גם להיכנס פנימה כאנשים הנכנסים לבית הוועד. נמצא אם כן, שתשעה באב הוא יום של מפגש, במהלכו קבע הקב"ה שלא יתרחק מעם ישראל ולא יעזוב אותו לנפשו. גם בימי הדין הקב"ה לא יתעלם מעמו אלא יגלה בפניו את אכזבתו.

כשבני זוג מסתכסכים ביניהם, יש בידיהם את האפשרות להתנתק, לגזור על עצמם שתיקה ולהתעלם זה מזו בהפגנתיות. הבחירה הזו היא הגרועה שבבחירות, מי שחושב שהיא עדיפה על ויכוח קולני או התנצחות חזיתית - אינו אלא טועה. כל ויכוח, כל הטחת עובדות וכל גילוי רגש תקיף - הוא גם סוג של מפגש. מפגש כואב ופוגע, עדיף שלא היה מתקיים, אבל משעה שהיה בו צורך - הוא חשוב ביותר.

שמא הרגשה זו היא שעמדה בדעתו של אסף הנמנע מלקונן על המקדש ובוחר לומר באותה שעה מזמור (תהלים עט א) - 'מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים'. כמו המילה 'מועד' גם המילה 'מזמור' מעלה תמיהה בדבריהם של חכמי המדרש (איכה רבה ד) - 'מזמור לאסף.., לא הוה קרא צריך למימר אלא 'בכי לאסף' 'נהי לאסף' 'קינה לאסף', ומה אומר 'מזמור לאסף'?'. דברים אלו שהצענו יכולים להקהות במעט את הקושיה המורכבת. העובדה שהקב"ה לא בחר להתעלם מישראל וממעשיהם אלא 'שפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים' יש בה מן העידוד. החורבן מגלה שלבורא אכפת מישראל, שמעשיהם חשובים בעיניו ושהבית שבנו לשמו הוא בעל משמעות. ה' בעצמו מטיח בישראל את חומרת מעשיהם ומעניש אותם באופן ישיר וגלוי. כך מבאר ר' יהודה רוזנס מגדולי רבני קושטא - 'שאף שעל אומות העולם בא עליהם חורבן וגלות, מכל מקום לא היה הרע בא עליהם מן השמים,.. שהרי גבי מפלת בבל כתיב: 'צבא מלחמה באים מארץ מרחק', אבל הכא דכתיב 'ממרום שלח אש בעצמותי', דבר זה לא אירע לשום אומה ולשון' (פרשת דרכים דרך עצב - שלושה ועשרים).

בהיבט הזה, אין הבדל משמעותי בין תשעה באב לשאר המועדות. בשניהם מתרחש מפגש בין העם לאלוהיו, כל אחד מן הצדדים מגלה את אשר על ליבו - את האכזבה ואת האהבה, את התסכול ואת ההודיה. החיד"א (נחל אשכול איכה א טו) מכנה את המפגש הזה בהגדרתו המקראית - זיווג: 'ואפשר שז"ש קרא לשון זיווג עלי בשבילי מועד כזיווג מועד כי הגזרה לשבור בחורי וכו' וכדי שלא אובד בגלות וגם דיש מקוה לישראל לכך היה זיווג. ומש"ה נקרא מועד כי המועדים על שם שיש למעלה יחוד וזווג וכה היה בט"ב'.

יתכן וקיומו של מפגש זה היה תיקון לחטא שבגינו אירע כל החורבן - שנאת חינם. איסור השנאה מוגדר בתורה ככזה שמונע גילוי לב וחיבור המפגיש בין השניים. לשון האיסור היא (ויקרא יט יז) - 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'. רק מי ששונא את אחיו בלבו באופן 'שהיתה שנאה טמונה בלבו' (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים נא א) עובר על איסור השנאה. 'אמנם כשהראה לו השנאה והודיע שהוא שונאו אינו עובר על זה הלאו.., אבל שנאת הלב הוא חטא יותר חזק מן הכל' (ספר המצוות לרמב"ם, מצות לא תעשה שב). אדם המראה לחברו שהוא שונא אותו ומודיע לו על המשבר ביניהם יכול שהוא עובר על איסורים אחרים, אבל על איסור זה אין הוא מתחייב. התוכחה והמחאה על מעשיו של השני אינם בהכרח שליליים, לעיתים הם יוצרים מפגש חשוב מאין כמותו. לעומתם, טינה המסותרת מעין כל היא שנאה נוראית הבאה בחינם ועונשה חמור.

דור החורבן ביקשו להתבצר בעמדותיהם ולהימנע מחיכוך עם השני, גם במקומות שאינם נוחים. כך למשל מתאר התלמוד (בבלי שבת קיט ב): 'לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה,.., מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה - אף ישראל שבאותו הדור, כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה'. הבריחה מדיבור עם השני מצביעה על חיסרון עצום, על חברה חולה שבה אנשים לא מרגישים בנוח לפרוס בפני חבריהם את תחושותיהם הלא נעימות. יש כאן יחסים הדדים תקינים ושלווים מזויפים המכסים על ריחוק עצום שכולו שנאה. בכך התגלתה מהותה של השנאה - 'שלא יאמר אדם שאינו קרוי שנאה אלא שנאה גמורה לבקש רעתו ולחפוץ בכליונו, אבל הרחקה בלב אינה קרויה שנאה,.., לומר כי השערת השנאה אשר יצוה ה' עליה היא הנרגשת בערך אח, ושיעור זה כל שירחיקהו מלבו קצת הנה הוא יורד ממדרגת אח, והרי הוא עובר משום לא תשנא' (אור החיים ויקרא יט יז).

להתוועדות בתשעה באב ישנו אופי מיוחד בעל השלכות מעניינות. החתם סופר (תורת משה, דברים) שואל שאלה מרתקת - 'מריש תמהתי על מה אין אומרים תחנה בט"ב שנדחה, שהרי אותו היום איננו מועד, ונהי דתענית של שבת נדחה למחרתו, מ"מ המועד שבו לא נדחה'. ההימנעות מתחנון לאחר התאריך המקורי של החורבן מגלה כי בניגוד למועדים אחרים, בתשעה באב המפגש אינו תלוי בתאריך. הפגישה בתשעה באב דומה להתייעצות זוג פרוד אצל המגשר, הסיפוק אינו תלוי בתאריך או באורך הפגישה  אלא בתוצאה הסופית. זאת, בניגוד למועדים האחרים הדומים לחגיגת יום הנישואין שבה התאריך הוא הוא מהותו של היום. כך מתרץ החתם סופר ומחדש הלכה - 'אין היום גורם המועד,.., אלא הצום גורם, ולכשיבנה בהמ"ק ויחול ט' באב בשבת, יהי' יום הששון והמועד ג"כ ביום א' שאחריו ביום שהיו צמים'.

לאור דברים אלו נוכל להבין את משמעותם של דברי הרב קוק (אורות ישראל ד ו) המבקש למצוא בשנאה אפשרות לתיקון. 'מִדַּת שִׂנְאַת חִנָּם גַּם הִיא צְרִיכָה לְהִתְעַלּוֹת,.. צְרִיכִין לְפַתֵּחַ אוֹרוֹת גְּדוֹלִים לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל, שֶׁגַּם מִפֵּרוּדֵי הַדֵּעוֹת יוֹצֵאת טוֹבָה כְּלָלִית.. שֶׁצַּד הַטּוֹב מִתְאַחֵד וְהַצַּד הָרַע מִתְפַּזֵּר,.. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגַּם בַּצַּד הַטּוֹב יֵשׁ שֶׁעַל-יְדֵי הַפֵּרוּדִים מִתְגַּוֵּן כָּל טוּב פְּרָטִי בְּגָוֶן מְיֻחָד, וְאֵין גָּוָן הַשָּׁרוּי בְּאַחֵר דּוֹחֵק אוֹתוֹ לְטַשְׁטֵשׁ אֶת צוּרָתוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מִתְעַשֶּׁרֶת כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּרִבּוּי אוֹרוֹת, וְהָרִבּוּי הַזֶּה עַצְמוֹ הוּא יִגְרם אֶת הַשָּׁלוֹם הַיּוֹתֵר גָּדוֹל וְיוֹתֵר פְּנִימִי.. אֲבָל מַה שֶּׁיֵּשׁ מֵהַפֵּרוּדִים, וּבִפְרָט אוֹתָם הַפֵּרוּדִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָקוֹר נַפְשִׁי בִּנְטִיַּת אֱמוּנָה וּקְדֻשָּׁה, מֵהַכּל אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים יִתְהַוּוּ.. שֶׁכָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁיֵּשׁ בֵּין אִישׁ יִשְׂרָאֵל לַחֲבֵרוֹ, בֵּין קִבּוּץ לַחֲבֵרוֹ, גַּם הִיא בּוֹנָה עוֹלָמוֹת,.., וְאָז לְפִי הִתְרַחֲבוּת הַיְדִיעָה תִּגְדַּל הָאַהֲבָה, כְּפִי הָעֵרֶךְ שֶׁל גְּדֻלַּת הַשִּׂנְאָה, וְיִגְדַּל הַחִבּוּר לְפִי הָעֵרֶךְ שֶׁל גְּדֻלַּת הַפֵּרוּד,.., וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים,.., וְהַחַטָּאת לַד', שֶׁעַל מִעוּט הַלְּבָנָה, יְגַלֶּה אֶת אוֹרוֹ, הַבָּא מִפְּנִימִיּוּת הַקִּטְרוּג, תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתֶּרֶת..'.

שנאת חנם הנמנעת מעימות גלוי תתחלף בוויכוח נוקב ולמגוון דעות שאינן מהססות לפרוס את משנתן, הרגשות הסמויים יתגלו ובמקום שנאה תתגלה הערכה למרות השוני. גם בימי בראשית, בחרה הלבנה להתרעם על החמה מבלי להיפגש איתה ובכך התרחקו השניים זה מזה בבושה - 'מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה.. דחלשה דעתה' (ראש השנה כג ב). אולם מאז, האירוע חמור של לבנה החולקת על החמה הופך לאירוע משמעותי שבזכותו יש לנו שני מאורות החולקים את זמנם בסגנונות שונים.

לא פלא, שהמקובלים מצאו בתשעה באב אפשרות לחוויה מתקנת, למפגש חיובי ובונה דווקא בהקשר של הלבנה. באופן הזה הם מנהיגים לברך את הלבנה במוצאי שבת (ברכי יוסף תקנט ח). ברכת הלבנה היא זמן שבו אדם מקביל את פני אביו שבשמים (סנהדרין מב א), בזמן שבו עלתה האש בהיכל במפגש סוער מבקשים המקובלים להציע מפגש אינטימי ומועיל.

נשוב לתחילת דברינו ונחשוף רובד נוסף בהתוועדות המופלאה שבין ישראל לאביהם שבשמיים. כשהתלמוד (שבועות י א) מתאר את תיאום הזמנים שבו חטא המרגלים חל בתשעה באב היא מבארת שחכמים דחו את ראש חודש אב וקבעו את חודש תמוז לבעל שלושים יום. בדברי התלמוד אנו מוצאים שה'מועד' הוא למעשה ראש חודש תמוז שהפך למעובר - 'ר"ח נמי איקרי מועד,.., דאמר אביי: תמוז דההיא שתא מלויי מליוהו, דכתיב: 'קרא עלי מועד לשבור בחורי''. דחיית ראש חודש ועיבור החודש הוא סימן למפגש בין הלבנה לשמש וניסיון לסדר לוח שנה המתאים לשניהם. כשחכמי ישראל ממלאים את ימי חודש תמוז הם מבקשים לקבוע מועד - ראש חודש - בתאריך שבאמצעותו הלבנה והחמה יוכלו לצעוד במשותף. ומאז, מנסה האנושות כולה להפגיש בין הרחוקים, לקרב בין מי שמעולם לא נועדו זה עם זה, לחזק את המתוועדים יחד ולצפות למועדים טובים.