רשומות

מציג פוסטים מתאריך אפריל 8, 2018

סבלנות של מלך

כשהחרטומים מפרשים מהן שבע הפרות והשיבולים בחלום פרעה הם מסבירים שמדובר על שבע בנות שיוליד ויקבור או שבע ממלכות שיכבוש וישחרר. לעומתם, יוסף מפרש שמדובר על פרקי זמן של שבע שנים. למעשה, יוסף תמיד מפרש מוטיבים בחלומות כביטויים של זמן - שלושה ימים, שבע שנים, חלום כפול כסמל לדבר שבא במהירות. זאת החכמה של יוסף, שמבין שחלום אמיתי הוא דבר שלוקח זמן כדי להגשימו. הלא הוא עצמו חלם על אחים משתחווים ועדיין לא זכה לקיומם.. בחנוכה איננו מדליקים בכל יום שמונה נרות אלא מוסיפים והולכים מיום ליום, כשיטתו של יוסף, שהבין שהמציאות עובדת לאט יותר מאשר החלומות..

חשש של בן

שיעקב יורד למצרים, הקב"ה מרגיע אותו - "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה". אולם בכתובים קשה למצוא הוכחות לכך שיעקב אכן חשש מירידה למצרים. שמא ניתן למצוא ראיה לקיומן של חששות שכאלו ממעשיו של יעקב, רגע לפני הירידה מצרימה - "וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק " - יעקב בוחר להתייחס לאלוהים כאלוהי יצחק בלבד, ולא כאלוהי אברהם. יעקב לא יורד למצרים כשהוא מלווה בהבטחה שניתנה לאברהם על הרכוש הגדול שיקבלו בניו ביציאתם ממצרים. בתודעתו קיימת בעיקר העובדה שאביו יצחק צווה שלא לרדת למצרים ולהישאר בארץ. התודעה הזו היא שמולידה בו תחושות של פחד ועצבות על כך שהוא פועל בשונה ממה שעשה אביו. יש כאן חשיפה של מה שמתחולל בלבו של יעקב, שלא ירד למצרים כשהוא אפוף בשאננות בגלל ההבטחה העתידית לאברהם אלא חושש מהמצב החדש שנקרה לפניו. יעקב מביא אל המציאות נכוחה, חושש בלבו מהשלכותיה, אבל בוחר להתמודד איתה ולהיפגש שוב עם בנו האובד.

תורת מנשה אמת!

מהתיאור העולה במדרשים, בניו של יוסף - מנשה ואפרים - היו שונים במהותם. מנשה היה איש מעשה שסייע לאביו בניהול ממלכת מצרים ואילו אפרים היה איש תלמוד שלמד מיעקב והיה ראש הישיבה. לכאורה לפי חלוקה זו מובן מדוע כשיעקב מברך את נכדיו, הוא שם את יד ימין על אפרים הצעיר ולאחר מכן את יד שמאל על מנשה הבכור. צד הימין ניתן לאיש הלימוד והצד השמאלי - החלש יותר - מוקדש לאיש המעשה. אלא שלפי התיאור, יעקב הניח תחילה את יד ימין ואחר כך שיכל את ידיו והניח עליה את יד שמאל. כלומר, היד שברכה את מנשה הייתה מעל היד שברכה את אפרים. יתכן והדבר מלמד אותנו שהחלוקה בין מנשה לאפרים הייתה מורכבת יותר. מנשה אמנם עסק במסחר ובעשיה ציבורית, אבל הוא גם היה איש של תורה. לכן, לתורתו יש מעלה שלא קיימת אצל אפרים בכך שהיא קרובה יותר לעולם המעשה. משום כך, למרות שמנשה זכה רק ליד שמאל, היא הונחה מעל יד ימין לגודל מעלתה. על פי זה מובן מדוע כשמשה מחפש אנשי תורה שיהיו עם שבטי ראובן וגד המתגוררים מעבר לירדן הוא מצרף אליהם את בני מנשה. רק תלמידי חכמים המצויים בגשמיות יכולים להמחיש עד כמה אפשר להיות תלמיד חכם גם כשעוסקים בחומר.

תפילה - מפגש הדדי

מאות שנים של שעבוד במצרים מגיעים לנקודת מפנה המתוארת בשלושה פסוקים בלבד [שמות ב כג-כה]: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם..: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם..: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים:". הרבה לשונות של תפילה יש כאן ובסופן הקב"ה שומע וזוכר את הברית. אבל מהי משמעותה של הראיה שבאה לאחר מכן? אנו חושבים שהתפילה היא שיחה - אנו מדברים והאל שומע. אבל התפילה היא יותר מכך. היא תהליך דבקות והתקרבות אל האלוהים. בתפילה הקב"ה לא רק שומע את תוכן התפילה אלא גם ובעיקר נפגש עם המתפלל ורואה אותו. אז, הקב"ה נותן לאדם גם דברים שהוא לא התפלל עליהם: הוא מבטל ממנו גזירות שלא ידע שנגזרו עליו, הוא מעניק לו מעלות שלא חשב שהוא ראוי להן כלל ועוד. במצרים, בני ישראל ביקשו חופש מן העבודה. אבל הפניה אל ה' הביאה לראיה הדדית שממנה זכו למשהו שלא ידעו שאפשר לבקש: גאולה וידיעת אלוהים. [על פי הנצי"ב]

משפחה המולידה מנהיגות

רגע אחרי ארבע לשונות של גאולה ולפני תחילת מכות מצרים, התורה מפסיקה בתיאור שושלת היוחסין של משה ואהרן. התיאור מפורט והתורה מסכמת אותו במילים "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה.. הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל-פַּרְעֹה.. הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן". מה ראתה התורה לספר על משפחותיהם של משה ואהרן המוכרות לנו כבר, ובפרט באמצע סיפור הגאולה? רש"ר הירש מסביר שהתורה ביקשה להעביר לנו מסר חשוב אודות תכונת האדם. אמת, משה ואהרן הגיעו למדרגות רוחניות גבוהות אבל לפני הכל הם היו בני אדם. בני אדם עם משפחה - אישה וילדים, עם קרובים וייחוס שמקשר אותם לכלל האומה. מנהיגנו הרוחניים אינם מלאכים שהגיעו משמי מרום אלא אנשים החיים בקרב עמם שבזכות מעשיהם התעלו למדרגות גבוהות. דווקא לאחר הייחוס הטבעי והאנושי זוכה משה לאמירה המפעימה - "רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה!". מנהיג רוחני הוא מי שאינו שוכח מאין בא אבל אינו פוסק מלנסות להתעלות מעלה. הדברים חשובים מאוד בהקשר של מאורעות השבוע שעברו עלינו. חדשות השבוע מלמדים אותנו שמי שבגלל מעמדו הציבורי שוכח את חובותיו, עלול להתדרדר לאשפתות מוסריות. ומאידך, מי שתורת ה&

שבועת שקר - מעילה באמון

מסכת שבועות מסתיימת בשבועות ששומר נשבע לבעל החפץ שעליו התחייב לשמור. כפי שרש"י מעיר דינים אלו מופיעים כבר במסכת בבא קמא ונשנו שוב במסכתנו. הכפילות הזו מלמדת ששבועת שקר היא חטא כפול: בין אדם למקום ובין אדם לחברו. לכן היא נידונה במסכת הנזקים - "בבא קמא" ובמסכת בפני עצמה - "שבועות". על החטא שבין אדם למקום, הנשבע מביא קרבן. מבחינת התורה זוהי מעילה: שימוש אישי בקודש לטובת צרכיו האישיים של האדם. לא רק זלזול בשם ה' יש בשבועת שקר אלא ניצול ציני של הבורא לאינטרסים צרים. אולי ההבנה הזו תתן פתח למלחמה העזה כנגד עבודה זרה. מי שמאמין שאלוהיו הוא רק מקור פרנסה או האחראי על המלחמות, הוא מי שמנצל את הדבר העליון ביותר לרצונותיו הקטנים. לעומת זאת, אמונה יוקדת בבורא מתבטאת בשבועת אמת שמראה עד כמה הוא סמל לנאמנות מוחלטת.

מים בקרבה של האבן

לאחר קריעת ים סוף, נתקל עם ישראל בבעיה נוספת הקשורה למים. כשהעם מגיע לרפידים הם לא מוצאים מים, מרגישים צימאון ומתלוננים אל משה בתמיהה הנוקבת: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן". השאלה המתריסה הזו מפתיעה מאוד כשהיא באה מפי אנשים שראו ניסים גדולים ומראות אלוקים ביציאת מצרים וקריעת הים ויש לנו להבין את מקורה ומשמעותה. הנצי"ב מבאר ששאלת בני ישראל מדויקת בלשונה, הם מאמינים שיש ה' אלא שאינם יודעים אם הוא בקרבם. בני ישראל תהו אם הקב"ה יודע מה קורה בקרבם, בחייהם הפרטיים ובתחושותיהם האישיות. מבחינתם, ה' מנהיג את העם בכללותו או את העולם במלואו אבל אינו מתעסק בצרותיהם האישיות של בני האדם. דווקא מתוך הצור, האבן שממנה חוצבים אבנים לכלי נשק, הקב"ה מוציא מים מתוקים לתועלת בני האדם ובכך מלמד אותם שהקב"ה לא נמצא רק במלחמות הלאומיות אלא גם דואג ומשגיח מתחת לפני הקרקע. אולי משום כך, הבאר שממנה שותים ישראל במדבר היא בארה של מרים, שדאגה לילד קטן והשגיחה על צעדיו ובמעשים קטנים הובילה ללידתו של משה ושמירתו, ודווקא משום כך הצליחה להציל את עם ישראל כולו.

יכולת השמיעה לקבלת תורה

ההלכה קובעת שכאשר אדם מגיע למקום שבו נעשה נס לעם ישראל בעבר עליו לברך: "ברוך שעשה לאבותינו נס במקום הזה". המקור להלכה זו הוא יתרו שעליו אמרה התורה (שמות יח י): "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם". עם ישראל שיבח את ה' בשירתו המופלאה בסמוך לנס, אבל רק יתרו לימד אותנו שאפשר להודות ולהתרגש, גם כשמדובר במי שלא היה בנס עצמו והגיע לאחר זמן ממושך. את היכולת הזו רומזת התורה במילה: "וישמע יתרו". יתרו שומע על נס שמתרחש לאנשים אחרים במקום מרוחק. אבל השמיעה הזו מעוררת אותו לבוא, להתרגש, לשחזר את החוויה. אולי שמיעה זו רמוזה גם במילים "נעשה ונשמע". לימוד התורה אינו רק שינון כללי פעולה אלא שמיעה של דבר ה', בקרב אנשים אחרים ולאחר זמן רב מהרגע שבו נשמעו בהר סיני. רק מי שיש לו יכולת לשמוע, לתת לדברים לחלחל בקרבו ולחולל בו שינוי; רק הוא יכול להרגיש בכל מקום ובכל זמן שהדברים שמחים כנתינתן מסיני.

אצילות של חומר ורוח

מקרא מתאר את אצילי בני ישראל בשעה שהם רואים את האלוקים ובוחרים באותו מעמד לאכול ולשתות. הבחירה התמוהה הזו מתפרשת במדרש לגנאי אולם בעולם החסידות יש בה שבח גדול. כך כותב ר' יעקב יוסף מפולאנה: "אצילי בני ישראל שהיו חשובין ביותר גם בבחרותן.., רק מעצמן נתחזקו בדביקות השם יתברך עד שהגיעו למדריגה זו ויחזו את האלהים, וגם עצבות החומר לא היה מעכב כי ויאכלו וישתו לשמח החומר". במבט ראשוני, עולם החומר מנוגד לעולם הקודש אבל במבטם של אנשים עמוקים אין ביניהם סתירה. דווקא אצילי בני ישראל, בחורים צעירים, יכולים להבין את מה שהחכמים המבוגרים הספיקו לשכוח. נזכרתי בדברים הללו כשקראתי את ההספדים על הרב איתמר בן גל הי"ד - אציל מידות וחשוב בבחרותו. היו שהזכירו את הליכתו המקפצת ומראהו המכובד, היו שדיברו על יכולותיו הארגוניות ויוזמותיו הרבות, היו שדיברו על התמדתו הגדולה והוראתו המעמיקה. אבל כולם סובבים למעשה סביב אותו דבר. רק מי ששמחה בליבו יכול להבין שהקודש תלוי בחומר. שלימוד תורה בעמקות פנימית מביא למראה חיצוני מלא הדר. שארגון לוגיסטי צריך להיעשות בחרדת קודש. אולי זה הפשט המחודש בריב

יופי לא משכר

במהלך קריאת פרשיות המשכן קשה להתעלם מהיופי והפאר של המשכן ושל הכוהנים. היופי הזה שבה גם את ליבו של אחשורוש שבחר ללבוש את בגדי הכהן הגדול בשעת המשתה המלכותי. מה הייתה מטרת ההדר החיצוני הזה, שנתפס כמיותר במקום שכולו בנין הרוח ותיקון הנפש. שמא נוכל להיעזר בפירושו של הרב קוק (עין איה ברכות ז מד) על משמעותו הפנימית של היופי. לדבריו, היופי מפתח יכולת באדם לראות את הטוב הקיים והצפוי, לשמוח בעצם קיומו ולשאוף למיצוי יכולותיו. ההדר במעשי הבריאה ובעשיה האנושית מפתח באדם יכולת להתרומם מקשיי החיים ובעיותיהם אל רצונות נעלים. אבל את היופי הזה צריך האדם למצוא בכל מעשה, בכל מראה ובכל חוויה. אם הוא שואף אליו רק ברגעי שיא או בהזדמנויות נדירות, הוא הופך ליופי מבלבל ומתעתע. "מי שלא הרגיל נפשו להשתמש בהכרת ההוד והיופי שבחיים לתכליתם הרצויה, הוא משתכר מהדר הברק החיצוני" . לכן, הכוהנים חייבים ללבוש את בגדיהם בכל משך העבודה, בכך הם מרגילים את עצמם להתבונן בכל רגע ביופי הנדיר. לעומתם, אחשורוש רואה הזדמנות ליופי רק בדברים נדירים ובאירועים יוצאי דופן. כיון שכך, הוא מאבד את עשתונותיו למול היופי המסח

התהלבות וכוונה בתרומת המשכן

בתרומת הזהב למשכן, הפסוק מציין שני סוגים של תורמים: "כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב ; וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'". יש להבין, מה ראתה התורה לחלק בין שני סוגי המביאים - לקרוא דווקא לסוג הראשון "נדיבי לב" ולתאר את הסוג השני כמניפי הזהב. בעיון נוסף, נבחין שהתורמים הראשונים הביאו תכשיטים שונים ואילו התורמים השניים הביאו זהב גולמי. ההלכה קובעת, שהתכשיטים שנתרמו לא יכולים לשמש לכלי הקודש, כיון ששימשו להנאה בני אדם. תרומתם תשמש לדברים צדדיים כמו חוטי בגדי הכוהנים או כלים פחות חשובים. רק תורמי הזהב הגולמי ידעו שתרומתם תשמש ליצירת הכלים המקודשים והחשובים ביותר. ה'חתם סופר' מבאר שהדברים תלויים זה בזה. תורמי הזהב הביאו אותו בתנופה - בהתלהבות, במוחצנות ובפרסום - כיון שהם ידעו שתרומתם תמצא את עצמה בקני המנורה או בארון הנמצא בקודש הקודשים. לעומתם, תורמי תכשיטים ידעו שתרומתם לא תהיה בולטת או חשובה במיוחד. למרות זאת, הם בחרו לתרום בחפץ לב, מכל סוגי התכשיטים שהיו להם. רק אנשים שתורמים מתוך ידיעה שתרומת

קרבן חטאת - כוחם של הפרטים הקטנים

אחר שחיטת הקרבן, יש לתת מדמו על המזבח. בכל הקרבנות, נתינת הדם היא באמצעות שפיכה מכלי על פינות המזבח. יוצא דופן הוא קרבן חטאת שבו נתינת הדם היא באצבעו של הכהן הנוגעת בדיוק בקרן הזווית של המזבח. ההבדל בדיני ההזאה על המזבח נוגע למעשה במהותו של קרבן חטאת הבא על חטאים בשגגה. החוטא בשגגה הוא מי שעיגל פינות, שחי חיים של "בערך", שזלזל בפרטים הקטנים ומתוך כך בא לידי מכשול. צורת ההקרבה המדויקת מלמדת את החוטא, שגם שגגה היא בעיה. שעליו להקריב את ה"בערך" ולעבור על כל פרט באצבע מדויקת. אלוקים נמצא בפרטים הקטנים, בקרן זוית ובהבדלים הדקים בין "חמץ" ל"מצה". זאת התודעה שבה חי מקריב החטאת, המודה בטעותו ומכריז בקול: "מה קטנו מעשיך ה'". (על פי הרב אליעזר קשתיאל)

יציאת מצרים בשבילי!

בביאור דברי המגיד: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" רבו הפירושים וההסברים. אחד המרתקים שבהם הוא הסברו של הנצי"ב בפירושו על ההגדה - "אמרי שפר": "כעניין שחייב כל אדם לומר - 'בשבילי נברא העולם', חייב כל אדם לומר שבשבילו לבדו היתה יציאת מצרים". ההבנה הזו מדהימה בעוצמתה, האדם רואה במהלך הסדר את מהלך הגאולה ומבין שכולה הייתה ראויה להתרחש רק בשבילו לבדו. כמה גדלות נפש, כמה אמונה פנימית, כמה כוחות וכמה אחריות - יכולים להיווצר בנפש כשמבינים את הדברים באור זה. ליל הסדר הוא לילה שבו אנו שומרים על מקומו של כל פרט: דמותו של משה רבינו איננה בהגדה והיא מפנה את הבמה לכל אחד מישראל; הלימוד לא שמור ללמדנים המבוגרים אלא מוכרח להיות פתוח גם לילדים הפחות חכמים שבמשפחתנו; גם להלכה - אין אנו יוצאים בקידוש של ראש המשפחה אלא שותים כולם - אנשים ונשים - מארבע כוסות. ההבנה הזו גם מכריחה אותנו להתכנס בליל הסדר בתוך עצמנו, לשאול את עצמנו עד כמה אנו מאמינים בכוחות שנתן לנו הבורא, בחסדים הנפלאים שהוא גומל איתנו ובאחריות הגדולה המוטלת רק עלינו

קריעת ים סוף - טבע ונס

כשמתבוננים בתיאור קריעת ים סוף מוצאים שהיא מורכבת למעשה משני שלבים: "וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם". ים סוף לא נקרע בהטיה אחת של מטה משה אלא בתהליך ממושך - כל הלילה נשבה רוח חזקה ובתחילת הבוקר נבקעו המים למעבר בני ישראל. תיאור זה הביא את שד"ל לקבוע כי "קריעת ים-סוף לפי שהיא מסופרת בתורה היתה מעשה נסים מעורב עם הענינים הטבעיים". קריעת ים סוף החלה ברוח חזקה שהובילה לשפל של מי הים אחורנית במהלך הלילה והסתיימה בחומות מים מופלאה שביניהן עברו בני ישראל בטרם טביעתם של המצרים. שאלתנו מתעצמת - מדוע נזקק הקב"ה לחולל את הנס המופלא באופן שכזה? הנצי"ב מבאר שהקב"ה עשה את הנס באופן שיהיה תלוי בהתנהגות בני ישראל  - "והכל לפי הכנה של ישראל, אם לא ימסרו נפשם באמונה לקפוץ בים, אזי יהא בדרך השגחה פרטית על הליכות הטבע, ואם ימסרו נפשם באמונה אזי יהא נקרע פתאום". הנהגת הקב"ה הייתה תלויה בהתנהגות בני ישראל - הים היה נקרע בכל מקרה, השאלה היא באיזה אופן. הים החל

צרעת - לשון הרע על מנהיגי ישראל

מפורסם הדבר שהצרעת באה כעונש על לשון הרע והטלת דופי בין אדם לחברו. עיון במצורעים המופיעים בתנ"ך מגלה שעונש הצרעת מגיעה בהקשר מאוד מסוים. בכל המקרים שבהם גיבורי התנ"ך מצטרעים, הם אומרים דבר גנאי על ההנהגה. מרים המדברת על הנהגת אחיה, המלך עוזיה זועף על הכהנים וגחזי מערער על דברי אלישע הנביא. צרעת מגיעה כשמדברים סרה על המלכות, הכהונה והנבואה. ההרחקה מהציבור מתפרשת כעת באופן עמוק יותר. מי שפוגע בסמלי הציבור ובראשי העדה, נחשב כמי שפגע בקהל כולו ולכן הוא מורחק ממנו. מרתק לראות כי הפוגע בהנהגת עם ישראל נענש בצרעת, גם אם הוא עצמו המנהיג!. כשמשה מסרב להכיר בשליחות האלוקית המוטלת עליו הוא מצטרע, וכשהמשיח יושב בשערי רומי ואינו גואל את ישראל הוא יושב כמצורע בין מצורעים. האזוב והארז מסמלים את ההנהגה המושלמת - המכירה בכוחה שניתן לה מן השמים אולם נשענת בענווה על כוחו של הציבור. כשהיא ספוגה במים חיים של תורה, יצאו המצורעים לחיים ואנו לגאולה שלמה.