התהלבות וכוונה בתרומת המשכן

בתרומת הזהב למשכן, הפסוק מציין שני סוגים של תורמים:
"כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב ; וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'".
יש להבין, מה ראתה התורה לחלק בין שני סוגי המביאים - לקרוא דווקא לסוג הראשון "נדיבי לב" ולתאר את הסוג השני כמניפי הזהב.

בעיון נוסף, נבחין שהתורמים הראשונים הביאו תכשיטים שונים ואילו התורמים השניים הביאו זהב גולמי. ההלכה קובעת, שהתכשיטים שנתרמו לא יכולים לשמש לכלי הקודש, כיון ששימשו להנאה בני אדם. תרומתם תשמש לדברים צדדיים כמו חוטי בגדי הכוהנים או כלים פחות חשובים. רק תורמי הזהב הגולמי ידעו שתרומתם תשמש ליצירת הכלים המקודשים והחשובים ביותר.

ה'חתם סופר' מבאר שהדברים תלויים זה בזה. תורמי הזהב הביאו אותו בתנופה - בהתלהבות, במוחצנות ובפרסום - כיון שהם ידעו שתרומתם תמצא את עצמה בקני המנורה או בארון הנמצא בקודש הקודשים. לעומתם, תורמי תכשיטים ידעו שתרומתם לא תהיה בולטת או חשובה במיוחד. למרות זאת, הם בחרו לתרום בחפץ לב, מכל סוגי התכשיטים שהיו להם. רק אנשים שתורמים מתוך ידיעה שתרומתם לא תזכה אותם בכבוד, רק הם ראויים להיקרא "נדיבי לב".