יכולת השמיעה לקבלת תורה

ההלכה קובעת שכאשר אדם מגיע למקום שבו נעשה נס לעם ישראל בעבר עליו לברך: "ברוך שעשה לאבותינו נס במקום הזה". המקור להלכה זו הוא יתרו שעליו אמרה התורה (שמות יח י): "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם".

עם ישראל שיבח את ה' בשירתו המופלאה בסמוך לנס, אבל רק יתרו לימד אותנו שאפשר להודות ולהתרגש, גם כשמדובר במי שלא היה בנס עצמו והגיע לאחר זמן ממושך. את היכולת הזו רומזת התורה במילה: "וישמע יתרו". יתרו שומע על נס שמתרחש לאנשים אחרים במקום מרוחק. אבל השמיעה הזו מעוררת אותו לבוא, להתרגש, לשחזר את החוויה.

אולי שמיעה זו רמוזה גם במילים "נעשה ונשמע". לימוד התורה אינו רק שינון כללי פעולה אלא שמיעה של דבר ה', בקרב אנשים אחרים ולאחר זמן רב מהרגע שבו נשמעו בהר סיני. רק מי שיש לו יכולת לשמוע, לתת לדברים לחלחל בקרבו ולחולל בו שינוי; רק הוא יכול להרגיש בכל מקום ובכל זמן שהדברים שמחים כנתינתן מסיני.