הרהורים ותורה

לאחר הניסים הגדולים שליוו את יציאת מצרים, החל מהמטה ההופך לנחש בארמונו של פרעה וכלה בים הנקרע לשניים ושב לאיתנו, מתרחש הנס הכביר ביותר - נס מתן תורה. מעמד הר סיני לווה בקולות וברקים שעוצמתם לא ניתנת לתיאור אל מול שתיקה רועמת של כל הבריאה באופן על טבעי, קול השופר שהגביר יותר ויותר את קולו, כל בעל מום התרפא באופן ניסי, ההר נתלש ממקומו ונכפה על בני ישראל כגיגית, האש ירדה מן השמיים ולחכה את כל סביבות ההר ומילאו עשן, "ויחרד כל ההר מאוד". אכן לא לשווא אמרו בגמרא "מאי הר סיני? שנעשו בו ניסים לישראל" (שבת פט:). בעיצומם של כל הניסים הללו אנו נתקלים באירוע מוזר. "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' אל משה אל ראש ההר ויעל משה" (שמות י"ט כ'), אנו כבר מצפים לנבואה מרשימה ומלאת הוד והדר, ההקדמה למתן תורה עומדת להאמר וכולנו כורים אוזן על מנת לשמוע, המתח הולך וגובר. "ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות . . וגם הכהנים . .יתקדשו" (שמות י"ט כ"א- כ"ב) ומשה מקשה וה' עונה "לך רד והעד בהם שנית - אל

מקובל לומר שעשרת הדיברות מחולקות באופן טבעי בין מצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום. החלק הראשון - מצוות האמונה, איסור עבודה זרה וחילול השם מחד וביטויה במצות השבת, למול החלק השני - איסורי הפגיעה בחיי החבר, בממונו ובכל הקשור אליו. בחלוקה זו מתבלטת מצוות כיבוד אב ואם שחותמת את החמישייה הראשונה הנוגעת למצוות בין האדם לאלוקיו אולם נראית כשייכת יותר לחלק שבין האדם לחברו. מדוע מצוה הנוגעת ליחסים בין אדם ובין אנשים אחרים נאמרת בחלק הנוגע ליחסים שבין האדם למקום? כשמעיינים במצות כיבוד הורים מגלים, שהיא חורגת מהסדרת היחסים בין האדם לאביו ואמו. מצוה זו מתקיימת גם כשההורים הלכו לבית עולמם והבן נמנע מלקרוא בשמם הפרטי ומקפיד לומר על זיכרונם שיהיה לברכה, ובלשון הגמרא [בבלי קידושין לא ב] - "מכבדו בחייו ומכבדו במותו". מה העניין בנתינת כבוד לאנשים שכבר לא מרגישים בו ולא נהנים ממנו? לא זו בלבד, אלא שמצות כיבוד הורים נחשבת כמצווה קשה ביותר לביצוע. הגמרא [ירושלמי קידושין א ז, פאה א א] אומרת על רבי טרפון שנתן לאמו ללכת על כפות רגליו כאשר סנדלה נקרע בשבת - "אפילו הוא עושה כן אלף אלפים