למה צריך לכבד הורים?

מקובל לומר שעשרת הדיברות מחולקות באופן טבעי בין מצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום. החלק הראשון - מצוות האמונה, איסור עבודה זרה וחילול השם מחד וביטויה במצות השבת, למול החלק השני - איסורי הפגיעה בחיי החבר, בממונו ובכל הקשור אליו. בחלוקה זו מתבלטת מצוות כיבוד אב ואם שחותמת את החמישייה הראשונה הנוגעת למצוות בין האדם לאלוקיו אולם נראית כשייכת יותר לחלק שבין האדם לחברו. מדוע מצוה הנוגעת ליחסים בין אדם ובין אנשים אחרים נאמרת בחלק הנוגע ליחסים שבין האדם למקום?

כשמעיינים במצות כיבוד הורים מגלים, שהיא חורגת מהסדרת היחסים בין האדם לאביו ואמו. מצוה זו מתקיימת גם כשההורים הלכו לבית עולמם והבן נמנע מלקרוא בשמם הפרטי ומקפיד לומר על זיכרונם שיהיה לברכה, ובלשון הגמרא [בבלי קידושין לא ב] - "מכבדו בחייו ומכבדו במותו". מה העניין בנתינת כבוד לאנשים שכבר לא מרגישים בו ולא נהנים ממנו?

לא זו בלבד, אלא שמצות כיבוד הורים נחשבת כמצווה קשה ביותר לביצוע. הגמרא [ירושלמי קידושין א ז, פאה א א] אומרת על רבי טרפון שנתן לאמו ללכת על כפות רגליו כאשר סנדלה נקרע בשבת - "אפילו הוא עושה כן אלף אלפים - עדיין לחצי הכיבוד שאמרה התורה לא הגיע". מדוע נחשבת המצווה האלמנטרית הזו למעשה נשגב וקשה לביצוע, מה יש בה, במצוות כיבוד הורים, שהפך אותה ל"מצווה חמורה מן החמורות" [ירושלמי שם], אם לא החמורה שבהן.

אחד הביטויים שהפך את מצוות הורים למצווה קשה, מפרכת וכמעט בלתי ניתנת להשגה היא העובדה שמצווה זו מתקיימת גם במקום שבו אין שום סיבה הגיונית לכבד את ההורים. החובה לכבד את ההורים היא גם במקרים שבהם דעתם של ההורים נטרפה עליהם, עד שהם גורמים נזק לממונו של הבן או לכבודו. שאלות אלו - שהן עצובות וסבוכות מאין כמותן - מעלות הבנה חדשה בטעם כיבוד אב ואם.

מצוות כיבוד הורים אינה רק מצד הכרת הטוב להורים, שילדו וגידלו אותנו, שחינכו והדריכו את מעשינו מגיל ילדות ועד בגרות. נראה לומר, שהכבוד הוא לאנשים שדרכם ירדה הנשמה שלנו לעולם, יהיו מעשיהם אשר יהיו. אנו מכבדים את הורינו כי הם השותפים שבהם בחר האל להוריד את נשמתנו לעולם הזה. אם כן, אין כאן רק מצוה בינינו ובין שני קרובי משפחתנו אלא בינינו ובין האלוקים שהוריד לעולם את נשמתנו דרכם. ובלשונו של רמב"ן: "כי ה' - אבינו הראשון, והמוליד - אבינו האחרון".

גם לאחר שהאנשים עצמם נפטרו, שאלו שהיטיבו עמנו בשעה שהיינו זקוקים להם - כבר לא בין החיים, לא מתבטלת החובה לכבדם. עצם העובדה שהיו אנשים שדרכם נשמת הילד ירדה לעולם מחייבת אותו לכבדם. ממילא גם העובדה שההורים לא מכבדים את בנם - מבחירה או בשל בעיה נפשית - אינה רלוונטית לעובדה שהם הצינור דרכו ירדה נשמת הילד לעולמנו אנו. יש כאן קשר בין נשמות, שאינו תלוי בהימצאות האנשים בעולם הזה או בהתנהגותם המשפילה כלפי ילדם. כך למשל כתב פילון האלכסנדרוני: "מסתבר שטבע ההורים הוא על הגבול שבין ההוויה בת האלמוות ובת התמותה: בת תמותה - בשל קרבתם לבני האדם ולשאר בעלי החיים, מהיות גופם בן חלוף; בת אלמוות - בשל הידמותם בהולדה לאלוהים מוליד היקום".

יתכן וזו הסיבה שהמצווה הזו קשה מאוד וכל מעשה של כבוד וסיוע לא יכולים להיחשב כקיום מושלם שלה. היכולת להוקיר תודה על החיים עצמם, על הנשמה שבקרבנו שאין בה תפישה והבנה, היא נמוכה מאוד עד בלתי אפשרית.

רק מי שמבין לאשורו את ענין כיבוד ההורים, מבין את מהותם של החיים ומשמעותם. אדם כזה, מבין שהדבר הכי חשוב שהוריו נתנו לו הוא הנשמה ולא הממון או הכבוד. אדם שיודע מי הביא אותו לעולם, יודע גם למה הוא בא לכאן. אדם כזה ראוי וזכאי לאריכות ימים כיון שהוא ינצל אותם למטרתם המקורית והאמתית. זו הסיבה שאין שכר מתאים יותר על כיבוד שני השותפים ביצירתנו מאשר אריכות ימים על האדמה שניתנה לנו על ידי השותף השלישי. הארץ הזו היא לא רק הארץ שבה אנו חיים בגשמיות, אלא גם - ואולי יותר מהכל - העולם הבא שבו חיות הנשמות לעולמי עד. כך ביטא זאת באופן מופלא הרב קוק [שמונה קבצים ד קח]: "כשם שהשפעת החיים בהתחלתם באה מאב ואם, כך כבוד אב ואם, המרבה את קישורם הנפשי במקורו אל יוצאי חלציהם מצד ערכם הנשמתי, מרבה את החיים. כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, ופשיטא שאורך ימים זה משמש לעולם שכולו טוב וכולו ארוך".