רשומות

מציג פוסטים מתאריך 2019

ועשו תורה

מעשה המשכן כלל את התנדבותם של כל ישראל, אנשי ונשי ישראל פעלו להבאת החומרים, לבניית הבניין ויצירת הכלים לעבודה ומסע המשכן. אחד הביטויים העיקריים לעשייה הכללית הזו מופיע בהכנת הארון שבו התורה בוחרת בלשון 'ועשו ארון' (שמות כה י) בשונה משאר הכלים שבהם נאמר 'ועשית' . השותפות של קהל ישראל בארון נעשה בצורה מיוחדת כפי שמתאר רמב"ן (שם) - 'שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר' . המדרש (שמות רבה לד ב) מצביע על הבדל זה ומסביר שמטרת השיתוף הכללי בעשיית הארון הוא משום שהוא מסמל את התורה - 'אמר להם הקב"ה: 'יבאו הכול ויעסקו בארון, כדי שיזכו כולם לתורה '' . הרצון לזכות את כולם בלימוד התורה הוא למען עם ישראל, שלכל אחד מהם יש חלק בתורה שצריך לבוא לידי ביטוי. אולם בעל אור החיים (שם) מלמד כי הדבר חשוב לא רק עבורם אלא עבור התורה בעצמה וקיומה בפועל. 'שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל, ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עקרי התורה. וזה לך האות: אם הוא כהן - הרי זה אינו מקיים נתינת כ"ד מתנ

ביאה אל המדבר

בסיפור הרקע של מעמד הר סיני התורה (שמות יט, א-ב) מתארת: 'בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר:' . התורה מתארת את ביאתם של ישראל למדבר סיני אולם לא ברור מה משמעותו של התיאור הזה. אנו יודעים מה התרחש בהר סיני אבל איננו יודעים מהי מטרת הביאה המוקדמת אל המדבר ומה נעשה בפועל באותה שעה. המהר"ל (גור אריה, שם) מבאר שהאזכור הזה בא להדגיש את חשיבותה של הביאה, שנעשתה באופן מכוון ומיועד לתכלית הזו. 'שלא תאמר התורה בא להם דרך מקרה שנסעו ממקום פלוני ובאו למקום פלוני ונתן להם התורה, כמו מי שהולך ממקום למקום ובבואו למקום פלוני אירע לו דבר' . ההגעה למדבר סיני הייתה מיועדת למעמד הנכבד של קבלת התורה ולא התרחשה אגב אורחא. לא זו בלבד שההגעה להר סיני לא הייתה כחלק ממסע ודרך מקרה, רגע ההגעה ומעמד הביאה היה חשוב בפני עצמו. עוד לפני שהתורה מספרת שישראל חנו במדבר, היא מציינת 'וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינ

מאבק של דאגה

תובנה לפרשת וישלח יעקב נאבק במלאך כשהוא נמצא לבד - ויותר יעקב לבדו. לדברי המדרש, יעקב נשאר בלי כל המשפחה הענפה מפני "שחזר על פכין קטנים". הוא שכח כדים קטנים בצדו השני של הנהר וחזר עבורם. רבנו בחיי מבאר מדוע יעקב עשה כך, "כדי שלא יסתכנו הבנים הקטנים בדרך אם לא ישתו, ולכך שם עצמו בסכנה". יעקב עזב את המשפחה, כדי לדאוג בעבורה למים. לא פלא איפוא שהמאבק עם שרו של עשו מסתכם בפגיעה בירך של יעקב. המלאך מבקש לפגוע במקום הלידה של יעקב, לקלקל את החינוך הטהור של הדור הבא. מאבק דומה ניהל יעקב עם בנו של עשו - מי שמבטא את החינוך הקלוקל שמוליד ילד שמסוגל לקחת מדודו את כל רכושו. הכדים הקטנים הללו מזכירים לדרשנים במהלך הדורות את הכד הקטן של חנוכה. גם אם לא מדובר באותו כד ממש, הרי שיש לנו כאן מוטיב בולט - המאבק על החינוך והקודש.

מיקום החנוכיה במדינת ישראל (או: אתחלתא דתקוה או אתחלתא דגאולה?)

הגמרא אומרת שאת החנוכיה מניחים בפתח הבית הפונה לרשות הרבים, אולם 'בשעת הסכנה - מניחו על שולחנו ודיו'. שעת הסכנה התפרשה בפוסקים כזמן שבו הגויים הרואים את הנרות ברשותה הרבים יתנכלו ליהודים. עם הקמת המדינה, התעוררה השאלה - האם שעת הסכנה של הגלות חלפה ועברה וממילא חוזרת התקנה המקורית להדליק את החנוכיה דווקא בפתח לרחוב ולא על השולחן הביתי. בשאלה זו נחלקו שניים מגדולי חכמי ספרד בדורות האחרונים. מרתק לראות, עד כמה נקודות משמעותיות בקורות החיים שלהם כמעט זהות לחלוטין ועם זאת, קיימים פערים גדולים בהשקפת העולם שלהם על הקמת המדינה. האחד, הרב עובדיה הדאיה (1889 - 1969) - ראש ישיבת המקובלים בית אל, רבה הספרדי של פתח תקווה, חבר מועצת הרבנות הראשית, וחתן פרס ישראל על יצירתו הספרותית שבראשה שו"ת 'ישכיל עבדי' שמונה חלקים. והשני, הרב חיים דוד הלוי (1924 - 1998) - רבה הספרדי של תל אביב-יפו וראשון לציון, חבר מועצת הרבנות הראשית, וחתן פרס ישראל על יצירתו הספרותית שבראשה - שו"ת 'עשה לך רב' תשעה חלקים. דעת הרב הדאיה [שו"ת ישכיל עבדי ז מב, מו], שגם בארץ י

צדק כפול

באחד הפסוקים המופלאים בפרשה העוסקים בתיקון המשפט נאמר (דברים טז כ) - 'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ' . התורה אינה מפרטת מהו האופן שבו יש לרדוף אחרי הצדק ומאידך בוחרת בלשון כפולה של המילה 'צדק'. גם הנימוק שהתורה מביאה לרדיפת הצדק והשכר הבא בעקבותיה - חיים וירושת הארץ - לא נראה כקשור למהות הציווי. נבקש להאיר קו פרשני מופלא לפסוק זה, המיוסד על פרשני התורה בדרך הקבלה ותורת הסוד. רמב"ן (שם) מביא את דברי מדרש ר' נחוניא בן הקנה - חיבור קבלי עתיק וקדמון - המגדיר את המושג 'צדק'. צדק היא מידת הדין ששורה בעולם והיא תובעת מן האדם לשפוט את מעשיו והתנהלותו. אם האדם יבחר לדון את עצמו הוא יזכה לחיים ארוכים אולם אם הוא יתעלם ויתמלא באדישות, המציאות תשפוט אותו בעל כורחו. התביעה לרדיפת צדק אם כן, היא תביעה לחשבון נפש ושיפוט עצמי מתמיד. תוצאותיו של השיפוט הזה יהיו חיים מלאי שלווה וירושת הארץ במתנה גמורה. דברים כגון אלו מובאים בכתבי רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן א טו) , שמאריך לתאר את הה

שבע ברכות מלאים

הזוג הראשון שחגג את שבעת ימי ה'שבע ברכות' היו יעקב ולאה. אחרי הגילוי של ההחלפה והויכוח עם לבן נקבע הסכם - "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת". כלומר, אחרי שבע שנים שיעקב עבד עבור רחל, הוא נושא כעת את לאה. רק בתום שבוע השמחה של שבע ברכות הוא ישא את רחל ואז יתחיל לעבוד עבורה עוד שבע שנים. *** מה עושה יעקב בימים האלו?, הפסוק מגלה - "וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת". על כך כתב בספר באר מים חיים: "צריך לדעת מה עשיה עשה יעקב הלא הוא לא עשה כלום כי אם שב ואל תעשה היה שהמתין?.. ואך כי לבן ביקש מיעקב.. שתעשה אתה השמחה והסעודות הצריכין להיות בשבעת הימים בכדי שידעו הכל כי כבר נתרצית בלאה ואינה אצלך באונס והכרח". יעקב לומד להכיר את לאה. הוא משמח אותה, הוא מתגבר על ההפתעה ומתוודע אליה. את רחל הוא אהב ממבט ראשון, אבל את לאה הוא יאהב ממבט חוזר ונשנה. *** חיי הנישואין הם לפעמים בחינת לאה ולפעמים בחינת רחל. יש בהם צדדים של מסגרת וצורך לצד הלהט וההרמוניה.

תפילה למעלה מן הטבע

לפני שאליעזר מגיע אל הבאר בחיפושיו אחרי שידוך ליצחק הוא נושא תפילה: 'וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה, אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי' (בראשית כד יד) . התפילה הזו טומנת בחובה תנאי מופלא מאוד, ואפילו יומרני. אליעזר מבקש דבר שהוא לא נזקק לו, כל מבוקשו הוא למצוא מישהי ממשפחת אברהם. מדוע אליעזר לא ביקש בפשטות למצוא שידוך כזה ולמלא את שליחותו בפשטות בלי דרישות מוגזמות. כנראה, שאליעזר למד זאת מאדונו הגדול - אברהם אבינו. כשאברהם מתפלל על סדום הוא לא מתפשר, הוא מבקש להציל את כל חמש הערים ולא מסתפק בהצלת לוט או בויתור על עיר אחת. אברהם לימדנו באותה שעה פרק בהלכות תפילה, המתפלל צריך לבקש בתפילתו את השאיפות הכי גבוהות שלו ולא להסתפק בצרכיו הפעוטים. אברהם היה יכול להתפלל רק על לוט אבל הוא בחר לבקש על תיקון העולם כולו, על עשיית המשפט בחסד וחמלה. אליעזר, עבד אברהם, הולך גם הוא בדרכיו ומבקש לזכות לשידוך מופלא מעל לגדרי הטבע. האישה שהוא מתפלל עליה צ

יציאה מבוהלת

בהכנות לשבעת ימי המילואים מצווה התורה את הכהנים להישאר באוהל מועד במהלך אותם ימים. כך מתואר הציווי (ויקרא ח לג,לה) - 'וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם: וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי:' . הציווי שלא לצאת במשכן ולשבת בו במשך שבוע ימים נראה כמיותר ולא הכרחי. רבותינו ביקשו לבאר את איסור היציאה מאוהל מועד במספר דרכים המובילות אותנו. רמב"ן (ויקרא ח לה) מבקש לצמצם באופן משמעותי את האיסור, לדבריו - הנשענים על דברי המדרש - הציווי הוא רק שלא לצאת מן המשכן 'עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת' . כלומר, אין כאן מעשה מיוחד השמור לחנוכת המשכן אלא 'מצוה נוהגת לדורות, שלא יניח כהן עבודה ויצא' . אין זה מכובד שבאמצע עבודת הקרבנות יניח הכהן את כלי עבודתו ויצא לצרכיו האישיים. דברים אלו מעוררים תמיהה, שכן אין לאיסור זה משמעות בימי המילואים שבהם הכוהנים לא עסקו כלל ב

עשו לכם רב!

כמעט מובן מאליו, שהתשובה צריכה להיות מחוברת אל המציאות, היא הרי נוגעת בה ומתייחסת אליה. בכל עת וזמן, ישנם חטאים חדשים, דילמות המשחרות לפתח ושאלות המתחדשות לבקרים. למרות כל זאת, רובנו חוזרים על התשובה ולא חוזרים בתשובה - אותו וידוי, אותה סליחה, אותו מקום ואותה הרוח. חז"ל מתריעים רבות מתשובה שכזו; הממשיך להתוודות על חטאיו בעבר, לאחר שכבר שב עליהם, כונה בלשונם "כלב השב על קיאו" והמתעלם ממצבו העכשווי נמשל ל"סוס שוטף במלחמה". אל לו לאדם לעשות תשובה הדומה לזו של השנה הקודמת או המנסה לחקות את זו של האחר, "אין האמת של אדם זה דומה לחברו ואין שעה דומה לחברתה" [ליקוטי הלכות, הל' גניבה סעיף ט]. "כל זמן מאיר בתכונתו" כתב הרב קוק [אגרות הראי"ה, אגרת שעח] ואני מרשה לעצמי להרהר בקול מעל במה זו, על הארת תכונת הזמן של השנה שמסתיימת בימים אלו. כשאני מנסה להעלות זיכרון שנה זו לפניי, עולה בי שאלה אחת הזוקקת עשיית תשובה ומתן תשובה. האירועים שאירעו בשנה שנסתיימה לה ערערו בצורה חריפה את סמכותם של הרבנים. *** מה לא היה לנו השנה? - התבטאויות

'יתד להתלות בה' - על ייחוסו של רבי עקיבא

בבואנו לתהות על מקורו של רבי עקיבא, גדול מלמדי תורה שבעל פה, נופתע לגלות שהוא מגיע מייחוס פשוט במיוחד. הגמרא (ברכות כז ב) מתארת שחכמים חששו מלמנות אותו לנשיא 'דלית ליה זכות אבות' והוא מצדו הגיב בצער לאחר שרבי אלעזר מונה במקומו - 'לא שהוא בן תורה יותר ממני אלא שהוא בן גדולים יותר ממני. אשרי אדם שזכו לו אבותיו, אשרי אדם שיש לו יתד במי להיתלות בה ' (ירושלמי ברכות ד) . אכן, הרמב"ם (הקדמה ליד החזקה) מתאר שרבי עקיבא היה בן גרים - 'ור' עקיבא בן יוסף קיבל מר' אליעזר הגדול ויוסף אביו גר צדק היה' . לא פלא, שהמדרש (אבות דרבי נתן יב ב) מעיד עליו שהוא דוגמה למי שלמד מעצמו ולא מאבותיו שהרי 'אף ר' עקיבא לא זכו לו אבותיו' . לא זו בלבד שאביו של רבי עקיבא היה נכרי, הוא גם השתייך למוצא מאוד מפוקפק. הגמרא (סנהדרין צו ב, גיטין נז ב) מספרת ש 'מבני בניו של סיסרא למדו תורה' או 'למדו תינוקות בירושלים' כאשר ר' ניסים גאון (ברכות כז ב) מעיד שכוונת הגמרא היא לר' עקיבא בעצמו. סיסרא הרשע מצא את מותו באוהלה של יעל לאחר מלחמתו ב

בני עקיבא

בדברי חז"ל (אבות דרבי נתן ב יב) מוצג רבי עקיבא כדגם מופלא ללימוד תורה המתגבר על כל הקשיים ותנאי החיים המורכבים, ביניהם היותו מטופל בילדים. על דמותו של רבי עקיבא דובר רבות, ננסה בדברים הבאים לעסוק גם בדמותם של בניו ובניו. אחד מבניו הוא רבי יהושע, שמוזכר כמי ששואל את אביו בהלכות נגעים (שבועות ו א) ויש אומרים שהוא רבי יהושע בן קרחה המופיע בתלמוד פעמים רבות (תוס' שבת קנב א) . התוספתא (כתובות ד ז) מתארת שהוא התנה עם אשתו בכתובתה שהיא זאת שתפרנס את הבית בעוד הוא יעסוק בתורה. אולם במציאות נוצר קושי בין השניים, בשנות הבצורת האישה לא עמדה בעומס וקבלה על התנאי בפני חכמים. כששניהם עומדים בבית הדין, רבי יהושע מבקש מאשתו לספר על התנאי שלהם והדיינים נאלצים לומר לה שעליה לעמוד בהתחייבויותיה. הסיפור בין רבי יהושע ובין אשתו מזכיר לנו סיפור אחר, הסיפור על רבי עקיבא ורעייתו. גם הם התחתנו מתוך חלוקה ברורה של בעל לומד ואישה מפרנסת. אבל מה שהצליח מעל למצופה אצל רבי עקיבא, נקלע למשבר עמוק אצל בנו. לא רק בנו של רבי עקיבא ניסה לחקות את הוריו, גם בתו ביקשה ללכת בדרכיהם. הגמרא (כתובות סג א)