ביאה אל המדבר

בסיפור הרקע של מעמד הר סיני התורה (שמות יט, א-ב) מתארת: 'בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר:'. התורה מתארת את ביאתם של ישראל למדבר סיני אולם לא ברור מה משמעותו של התיאור הזה. אנו יודעים מה התרחש בהר סיני אבל איננו יודעים מהי מטרת הביאה המוקדמת אל המדבר ומה נעשה בפועל באותה שעה. המהר"ל (גור אריה, שם) מבאר שהאזכור הזה בא להדגיש את חשיבותה של הביאה, שנעשתה באופן מכוון ומיועד לתכלית הזו. 'שלא תאמר התורה בא להם דרך מקרה שנסעו ממקום פלוני ובאו למקום פלוני ונתן להם התורה, כמו מי שהולך ממקום למקום ובבואו למקום פלוני אירע לו דבר'. ההגעה למדבר סיני הייתה מיועדת למעמד הנכבד של קבלת התורה ולא התרחשה אגב אורחא.

לא זו בלבד שההגעה להר סיני לא הייתה כחלק ממסע ודרך מקרה, רגע ההגעה ומעמד הביאה היה חשוב בפני עצמו. עוד לפני שהתורה מספרת שישראל חנו במדבר, היא מציינת 'וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי'. מבחינת עם ישראל, עצם ההגעה ראויה לשבח - 'בעבור היות ביאתם במדבר סיני שמחה להם ויום טוב, ומעת צאתם ממצרים נכספים אליו, כי ידעו ששם יקבלו את התורה' (רמב"ן, שם). נכון הוא, שתכליתה של ההגעה למדבר עוד לא התממשה אבל את הרגשות לא ניתן לעצור. 'שלהיות כי הוא זה יום המקווה לבורא לתורה לעולם לעליונים ולתחתונים ומיום הבריאה והם יושבים ומצפים מתי יבואו בני ישראל מדבר סיני, לזה כשהגיעו שמה לא עצרו כח לספר סדר הדבר.. הגיע חשוק ונחשק לחושק וחשוק ושמחו שמים וארץ כי זה הוא תכלית הבריאה ותקוותה' (אור החיים, שם).

הגעתם של ישראל למדבר אירעה בראש חודש סיון, שבוע לפני מתן תורה שגם הוא מבטא עבודה רוחנית והתעלות נפשית כהכנה למתן תורה. ר' צדוק (פרי צדיק, במדבר לראש חודש סיון) מבאר שההגעה בזמן הזה היא ביטוי לתחושת ההתחלה המופלאה שאפפה את ישראל באותו מעמד. זמן ראש חודש שבו מתחילה ההארה הראשונה של הירח 'וזה מרמז על הבהקת הארה הראשונה הבאה לנפש האדם כשבא לכנוס את עצמו להקדושה'. ההארה הזו, שהתחילה להציף את ישראל בזמן ההגעה למדבר סיני היא אמנם מופלאה אבל היא עדינה ושברירית כיון שהיא יכולה להתחלף ולעבור מן העולם. בשל כך, התורה מאריכה בתיאור הביאה אל המדבר שכל עניינה הוא חניה והשתקעות המקבעת את תחושת ההתעלות הראשונית הזו.

חשיבותה של הביאה למדבר באה לידי ביטוי גם באריכות הלשון בפסוק - 'וַיָּבֹאוּ.. וַיַּחֲנוּ.. וַיִּחַן..'. בעל אור החיים (שם) רואה בלשון זו הצבעה על תהליך נפשי המכשיר את ישראל לקבלת התורה. הראשון, הוא 'התגברות והתעצמות בעסק התורה כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה' שבאה לידי ביטוי בביאה למדבר לאחר נסיעה מרפידים המסמל את רפיון ידיים. השני, הוא 'השפלות והענווה' שהיא תנאי לכך דברי תורה יכולים להתקיים בזכותו והוא מסומל בחניה למדבר שהכול דורכים עליו. הרעיון השלישי, הוא האחדות המתבטאת ב'ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים שיתועדו יחד ויחדדו זה לזה ויסבירו פנים זה לזה', והיא נרמזת בלשון היחיד של 'ויחן'. יוצא למעשה, שהביאה למדבר היא לא אירוע טכני אלא תמצית של מהפך נפשי שעבר העם כולו והוא זה שהכשיר את קבלת התורה לאחר הביאה. הביאה אל המדבר הופכת בקרב הפרשנים מאירוע טכני שולי ובטל להקדמה חשובה שבלעדיה המעמד כולו נתון בסיכון.

מעמד הר סיני הוא החשוב ביותר בכל המעמדים הלאומיים של עם ישראל, אולם ההקדמה אליו חשובה לא פחות. היא מלמדת על התחושות שאמורות למלא את הלומד לפני שהוא ניגש אל הספר. תחושות של שמחה והתעלות המכירה בחשיבות המעמד, התנערות מרפיון הידיים והעייפות והתאמצות גמורה לקבוע בנפש את ההתעלות הרוחנית האופפת את הלומד.