הרהורים ותורה

המשנה בסוף מסכת מידות מתארת כיצד הכוהנים שנמצאו ללא פסול היו מודים לאלוקים במילים: "ברוך המקום, ברוך הוא". המילים העמומות הללו והכפילות שלהן התבארה בפירוש תוספות יום טוב. הוא מסביר שהמילה "המקום" היא תיאור של לשכת הגזית שבה ישב בית הדין שעליה נאמר "מן המקום אשר יבחר ה'". אלוהים המתבטא באמצעות המשפט הוא אלוהים המקיים את המציאות במגבלות המציאות. תיאור בית הדין כ"מקום" הוא למעשה תיאור האלוהים כ"מקום" - מי שקובע את גבולו ת הקיום. אבל מיד אנו שבים ונזכרים שזהו רק ביטוי אחד של האלוקות. אלוהים הוא הרבה יותר ממי שמצייר את קווי המתאר של העולם הגשמי. לכן, אנו אומרים לאחר מכן "ברוך הוא" - הוא כמות שהוא, מי שמעניק גם *חיים ומשמעות* להויה כולה. אין מתאים מדברים אלו לסיום מסכת מידות שעסקה כולה במגבלות מקום המקדש וגבולותיו הפנימיים. ובכלל, כל סדר קדשים הבא לסיומו - מתמצה בדברים הללו. למרות העיסוק הממושך והמסובך בדיני המקדש, צריכים לזכור שאלוהים אינו מוגבל במקום, בזמן, בקרבן ובהקרבה. הכל נועד רק לבני האדם הזקוקים לנקודת ציון או מ

תיאור פגישתם של יעקב ויוסף אחרי עשרות שנות ריחוק מובא בתורה בפסוקים בודדים. 'וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד' (בראשית מו כט-ל) . תיאור הבכי בגוף יחיד מעלה את השאלה מדוע רק יוסף הוא זה שבכה. השאלה מתעצמת כאשר קוראים את דברי רש"י על הפסוק - 'אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו , ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע ' . מה ראה יעקב באותה שעה לקרוא את קריאת שמע במקום לבכות בכי מתייפח. בעלי המוסר מבקשים לראות בקריאת שמע זו אמירה מכוננת בהשקפה על מאורעות החיים. כך אנו מוצאים בביאורו של מהר"ל על דברי רש"י (גור אריה) - 'שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, בא בלבו אהבתו ויראתו של הקב"ה איך מדותיו הם טובות ושלימות, ומשלם שכר טוב ליראיו. וזהו מדת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם .. כאשר בא אליו יוסף אחר הצער הגדול אשר היה לו בעבורו, ועתה ראה אותו מלך, היה אוהב את הקב"ה אשר עושה לו זה, וקבל

התורה (בראשית כד סד) מתארת את תגובתה העזה של רבקה ברגע הראשון שבו היא רואה את יצחק במילים  'וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל' . מעניין הוא, שהתורה לא כותבת במפורש מה ראתה רבקה, האם יצחק עשה מעשה כלשהו או שמא עצם מראהו הפיל אותה. בשאלה זו עוסק המדרש (בראשית רבה חיי שרה ס) ומתאר את המחזה התגלה מול עיניה של רבקה - 'צפת שידו שטוחה בתפלה אמרה ודאי אדם גדול הוא לכך שאלה עליו' . בטרם הגיעה רבקה אל השדה יצא יצחק לשוח בו ולשאת תפילה. המחזה המתגלה מול עיניה של רבקה הוא יצחק המתפלל - 'בעודו עומד ומתפלל והי' אז כמלאך אלהים נורא מאד, וכמבואר ברבה שראתה ידיו שטוחות בתפלה, על כן נבעתה מאד' (העמק דבר כד סד). אולם אין כאן רק אדם מתפלל, רבקה רואה משהו מיוחד מאוד באופן התפילה של יצחק - 'שידו שטוחה בתפלה' וזה מה שמביא אותה למסקנה 'ודאי (!) אדם גדול הוא' . יצחק אבינו מתפלל כמי שאין לו נקודת משען בעולמו מלבד אלוהיו, הוא מרוקן את עצמו מכל הישג אישי ובכך מפנה מקום לשפע האלוקי. תיאור מופלא לתפילה זו אנו מוצאים בה