ידיים של אדם גדול

התורה (בראשית כד סד) מתארת את תגובתה העזה של רבקה ברגע הראשון שבו היא רואה את יצחק במילים  'וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל'. מעניין הוא, שהתורה לא כותבת במפורש מה ראתה רבקה, האם יצחק עשה מעשה כלשהו או שמא עצם מראהו הפיל אותה. בשאלה זו עוסק המדרש (בראשית רבה חיי שרה ס) ומתאר את המחזה התגלה מול עיניה של רבקה - 'צפת שידו שטוחה בתפלה אמרה ודאי אדם גדול הוא לכך שאלה עליו'. בטרם הגיעה רבקה אל השדה יצא יצחק לשוח בו ולשאת תפילה. המחזה המתגלה מול עיניה של רבקה הוא יצחק המתפלל - 'בעודו עומד ומתפלל והי' אז כמלאך אלהים נורא מאד, וכמבואר ברבה שראתה ידיו שטוחות בתפלה, על כן נבעתה מאד' (העמק דבר כד סד).

אולם אין כאן רק אדם מתפלל, רבקה רואה משהו מיוחד מאוד באופן התפילה של יצחק - 'שידו שטוחה בתפלה' וזה מה שמביא אותה למסקנה 'ודאי (!) אדם גדול הוא'. יצחק אבינו מתפלל כמי שאין לו נקודת משען בעולמו מלבד אלוהיו, הוא מרוקן את עצמו מכל הישג אישי ובכך מפנה מקום לשפע האלוקי. תיאור מופלא לתפילה זו אנו מוצאים בהנחייתו של רבי נחמן מברסלב (ספר המידות תפילה א מו) - 'בִּשְׁעַת תְּפִילָּה יִפְרשֹ כַּפָּיו, כְּאִלּוּ מְקַבֵּל אֵיזֶה דָּבָר'. אדם שנשען בצורה כה מוחלטת על אלוקיו, וידיו מלאות מברכת שמים, אי אפשר שלא יהיה גדול.

רבקה לא מכירה את תנוחת הידיים הפתוחות כלפי מעלה ומשמשות כ'ביטוי לחוסר ישע, כאשר אין דבר, בו תחזיק או בו תוכל להיאחז' (רש"ר הירש שמות ט כט). לכן היא נפעמת מהיכולת להתמסר לאלוקים, באופן שאינו מבקש להשאיר שום אחיזה אנוכית במציאות. לרבקה, שחיה כל ימיה בין אנשים קטנוניים הדואגים לעצמם, אין מנוס מלייחס פעולה שכזו לאנשים גדולים. מי שחי בבית של לבן הארמי לא מבין איך אדם לא מנסה לתפוס משהו ביד חזקה או ליצור דבר בכישרון. מעניין לראות, שאמירתה זו של רבקה חלחלה עד לד' אמות של הלכה.

עיון בפסוקים ובמקראות כי תפילה בנשיאת ידיים לשמים הייתה מחזה נפוץ. אברהם מתאר את תפילתו במילים (בראשית יד כב) - 'הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ' וכמותו משה מספר (שמות ט כט) - 'כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי'. כך אנו מוצאים במילותיו של דוד המלך (תהלים פח י) שהוא מתאר  - 'קְרָאתִיךָ ה' בְּכָל יוֹם שִׁטַּחְתִּי אֵלֶיךָ כַפָּי'. בדרכו של דוד, הלך גם בנו שלמה המלך בתפילת חנוכת המקדש (מלכים א ח כב, נד) - 'וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה..וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם:.. וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה' אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת.. וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם'. במסגרת תפילה זו הוא מזכיר את כלל המתפללים (שם לח) - 'כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל.. וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה'. לא רק בבניינו של בית המקדש נפרשו ידיים לרווחה, גם בנבואות החורבן שלו אנו מוצאים אותן (ישעיהו א טו) - 'וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם'.

אבל למעשה, אנו רואים כי אופן תפילה שכזה לא עוגן בדברי הפוסקים והוא אינו נפוץ מאוד. דבר זה עורר את בעל שו"ת באר שבע (סימן עא) לשאול - 'מנעורי תמהתי למה אין אנו נוהגים להתפלל בזקיפת ידים למעלה כמו שנהגו אבותינו מעולם?'. הוא אמנם מאריך שאין הדבר נובע מחשש ליוהרא ומיישב בדוחק שמאחר שנמצאו נוהגים שאומות העולם מתפללים כך, אנו נמנעים מצורת תפילה שכזו. אבל נראה שתורף השינוי נעוץ בהשפעת דברי המקובלים. המקור לשינוי מתואר יפה בדברי רבנו היעב"ץ בסידור (הקדמה לסידור יעב"ץ ג ה) - 'מהראוי היה להתפלל בפרישת ידים לשמים ככתוב בתורה ובנביאים,.. כי לא היה נוהג אלא בבני אדם גדולים, משום שאמרו רז"ל אסור לאדם לעמוד שלוש שעות כפיו פרושות השמים ויש סכנה בדבר'. בדבריו הוא מרמז ללשון הזוהר (רעיא מהימנא ג קמה א) - 'אסיר ליה לבר נש לזקפא אצבען בזקיפו למגנא אלא בצלותא ובברכאן ובשמא דקודשא בריך הוא'.

כנראה, שאמירתה של רבקה העידה על הצורה הנדירה של התפילה בכפיים פרושות, צורה השמורה רק לאנשים גדולים ולא לכל אחד הרוצה לבוא וליטול. רק מי שמתפלל מתוך תחושה מוחלטת שכל מה שיש לו הוא מתנת שמיים, שידיו אינן פועלות דבר וכל מה שיש בהן הוא מה שקיבלו מלמעלה זכאי לפרוש את כפיו. אחרת, יש בזה מן הצביעות שבה אדם אוחז בהישגיו ורכושו בחזקה ובה בעת פורש את ידיו כביכול לקבל שפע נוסף. על האדם להתרגל לראות בתפילתו כקבלת דבר מן השמים, רק אז יוכל להרגיש איך הוא נעשה אדם גדול.