מקום והויה באלוהות

המשנה בסוף מסכת מידות מתארת כיצד הכוהנים שנמצאו ללא פסול היו מודים לאלוקים במילים: "ברוך המקום, ברוך הוא". המילים העמומות הללו והכפילות שלהן התבארה בפירוש תוספות יום טוב.

הוא מסביר שהמילה "המקום" היא תיאור של לשכת הגזית שבה ישב בית הדין שעליה נאמר "מן המקום אשר יבחר ה'". אלוהים המתבטא באמצעות המשפט הוא אלוהים המקיים את המציאות במגבלות המציאות. תיאור בית הדין כ"מקום" הוא למעשה תיאור האלוהים כ"מקום" - מי שקובע את גבולות הקיום.

אבל מיד אנו שבים ונזכרים שזהו רק ביטוי אחד של האלוקות. אלוהים הוא הרבה יותר ממי שמצייר את קווי המתאר של העולם הגשמי. לכן, אנו אומרים לאחר מכן "ברוך הוא" - הוא כמות שהוא, מי שמעניק גם *חיים ומשמעות* להויה כולה.

אין מתאים מדברים אלו לסיום מסכת מידות שעסקה כולה במגבלות מקום המקדש וגבולותיו הפנימיים. ובכלל, כל סדר קדשים הבא לסיומו - מתמצה בדברים הללו. למרות העיסוק הממושך והמסובך בדיני המקדש, צריכים לזכור שאלוהים אינו מוגבל במקום, בזמן, בקרבן ובהקרבה. הכל נועד רק לבני האדם הזקוקים לנקודת ציון או מפת דרכים.

גם ימים אלו באים אנו חוזרים לשגרה עמוסת המיקומים והמקומות מוארים באור חדש לאור דברים אלו. כמה בני אדם מוגבלים במקום, בדין ובמשפט המקומיים וברדיפה אחר מקומם האישי והלאומי. ואלוהים הלא מתעלה מכל זה, "שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו".

כדאי לזכור את הדברים הללו גם בקריאת פרשת השבוע הקרובה - פרשת בראשית. אין מתאים ממנה לתיאור אלוהים כ"ברוך המקום" - מי שהעניק ברכה למקומות ולחיים בהם. אך יש בה גם הרבה "ברוך הוא" - הבנה שבסוף האל נשגב מכל פרמטר ומימד.