הרהורים ותורה

  הלכה ידועה היא, שאנחנו לא תוקעים בשופר כאשר ראש השנה חל בשבת בשל תקנת חכמים. הלכה זו מובאת במשנה (ראש השנה ד א) , המחלקת בין המקדש לשאר המקומות: ''יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת - במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה'' . בתלמוד הבבלי והירושלמי מובאים נימוקים שונים לכך שחכמים ביטלו תקיעת שופר בשבת. התלמוד הבבלי נימק את הדין בגזירת חכמים המבקשת לפתור בעיה מקומית, האיסור לתקוע נובע מחשש הלכתי של הוצאת השופר מרשות לרשות שלא לצורך מצווה. אבל בתלמוד הירושלמי (ראש השנה יח ב) דורשים חכמים את הכפילות בלשון הפסוקים ומסיקים יסוד כללי המבקש להפריד בין מהות השבת ועניין התקיעה בשופר. שכן כאשר מעיינים בלשון התורה, רואים בפשטות שהיא כותבת את עניין השופר בשתי לשונות. בחומש ויקרא (כג כד) כתוב: "בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן, זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ" ואילו בחומש במדבר (כט א) כתוב: "וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם,.., י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם" . מכך דו...

בבואנו לבחון את מהותו של בנין בית הכנסת אנו פוגשים שתי קולות, יש הרואים בבניין עצמו 'חפצא' של קדושה - דבר שעצם עשייתו היא יצירת קדושה ויש הרואים בו אמצעי בעלמא לקיומן של מצוות אחרות כדוגמת תפילה וקריאות תורה ומגילה. נבקש להשמיע את שתי הקולות הללו ולראות מהם ההבדלים העולים מהם והמשפיעים על גדרי ההלכה והשאלות המעשיות הנוגעות לבניית בית הכנסת. למעשה, שאלת היסוד היא האם בית הכנסת הוא בית מקדש זוטא - 'מקדש מעט' כפי שהוא מכונה בספרי הפוסקים ע"פ הפסוק ביחזקאל (יא טו) או שהוא מבנה של מצווה דוגמת סוכה, שכל תכליתה היא קיום המצווה המתרחש בין כתליה. שאלה זו עומדת בבסיסן של מחלוקות רבות בין הפוסקים ומשפיעה על השלכות רחבות. כך למשל מצאנו מחלוקת בין רבותינו האחרונים בשאלה האם ישנה מצווה בבניית בית הכנסת. דעת רבנו רבי שמואל הלוי קֶעלין בעל 'מחצית השקל' היא ש" בנין בית הכנסת גופא אין בו מצוה אי לאו שיתפלל בתוכו, וא"כ מצות בנין בית הכנסת היא התפלה .." (מחצית השקל או"ח רעו ח) . כך כותב גם השל"ה בפרשת בלק - "אין בפרשה זו מצוה ממצות ת...

המשנה בסוף מסכת מידות מתארת כיצד הכוהנים שנמצאו ללא פסול היו מודים לאלוקים במילים: "ברוך המקום, ברוך הוא". המילים העמומות הללו והכפילות שלהן התבארה בפירוש תוספות יום טוב. הוא מסביר שהמילה "המקום" היא תיאור של לשכת הגזית שבה ישב בית הדין שעליה נאמר "מן המקום אשר יבחר ה'". אלוהים המתבטא באמצעות המשפט הוא אלוהים המקיים את המציאות במגבלות המציאות. תיאור בית הדין כ"מקום" הוא למעשה תיאור האלוהים כ"מקום" - מי שקובע את גבולו ת הקיום. אבל מיד אנו שבים ונזכרים שזהו רק ביטוי אחד של האלוקות. אלוהים הוא הרבה יותר ממי שמצייר את קווי המתאר של העולם הגשמי. לכן, אנו אומרים לאחר מכן "ברוך הוא" - הוא כמות שהוא, מי שמעניק גם *חיים ומשמעות* להויה כולה. אין מתאים מדברים אלו לסיום מסכת מידות שעסקה כולה במגבלות מקום המקדש וגבולותיו הפנימיים. ובכלל, כל סדר קדשים הבא לסיומו - מתמצה בדברים הללו. למרות העיסוק הממושך והמסובך בדיני המקדש, צריכים לזכור שאלוהים אינו מוגבל במקום, בזמן, בקרבן ובהקרבה. הכל נועד רק לבני האדם הזקוקים לנקודת ציון או מ...

העורב שנשלח מהתיבה לא מילא את שליחותו, הלך ושב מבלי תועלת. דווקא העורב, ששמו מצביע על ערבות הדדית, אינו מוכן ומסוגל לבשר את היוולדו של עולם חדש, חסוד יותר. על העורב מספרים חז"ל שאינו זן את בניו ומתאכזר אליהם, שאוהב את רק בני מינו ושהתעלם מהבריאה המושמדת והיה עסוק בימי המבול בתשמיש עם אשתו - דמות כזו לא תביא בשורה חדשה. --- יש בתכונת העורב סגפנות מתבודדת, המתעלמת מכל היתר ומתרכזת ביעודו ועניינו של האדם. לכן, העורבים מוצאים את אליהו כחבר ורע ומפרנסים אותו בבדידותו במדבר. לכן, אותיות התורה המוגבלות בדיו השחור שלהן ותלמידי החכמים המתעלמים מהכל ודורשים בהם תילי תילים של הלכות - כולם נמשלו בשיר השירים לעורב: "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב". --- אבל, אלו אינם מנהיגנו, כאלו טיפוסים לא יכולים להוביל ולהנחות את הציבור, לבנות את העולם הנהרס. לשם כך דרושים לנו טובי עין, אנשי יונה הרגילה להביא מסרים לשולחיה ולהיטיב עימם. לכן במקדש יש "כלה עורב", ובפנים מקריבים יונה ותור להתקרב לה'. על שופטינו ורבנינו להיות כאנשי הסנהדרין, שעליהם דרשו חז"ל את המשך הפסוקים ב...

בנאום הפרידה האדיר שלו, משה מתאר את מעשי המדבר ומאורעות הנדודים והוא עושה זאת באופן מיוחד ולעיתים אף מפתיע. אחד מן המקומות הללו הוא תיאור תחושת משה בעקבות חטא המרגלים. כאן חושף משה - " גַּם-בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה, בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר:  גַּם-אַתָּה, לֹא-תָבֹא שָׁם. יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ, הוּא יָבֹא שָׁמָּה; אֹתוֹ חַזֵּק, כִּי-הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת-יִשְׂרָאֵל." [דברים א לז-לח]. התיאור הזה אמנם מרגש מאוד, אולם פרטיו ההיסטוריים אינם תואמים את סיפור המקרה. לפי ספר במדבר, הקב"ה כעס על משה בחטא מי מריבה, ארבעים שנה לאחר חטא המרגלים. יהושע אמנם זכה להבטחה להיכנס לארץ לאחר חטא שאר המרגלים, אבל המינוי שלו למנהיג היורש את משה נעשה לקראת הכניסה לארץ בעקבות פניית משה ולא מיד לאחר חטא המרגלים. הסבר מיוחד לדבר אנו מוצאים בדברי האור חיים [דברים א לז, במדבר כ ח], המחדש יסוד היצוק בדברי חז"ל - "שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב שאין אומה ולשון נוגעת בו". כיון שכך, בשעה שבכו ישראל בכיה לשעה על דברי המרגלים והקב"ה העניש או...

יום הכיפורים מלא בגדוש באיסורים ועינויים, מתחילתו ועד סופו אופפות אותו מצוות לא תעשה שעונשן חמור. בין איסורים אלו מצויה הנהגה מיוחדת   המדגישה את קדושתו של היום וייחודו. בתלמוד ובספרי הפוסקים מובא המנהג ללבוש בגדים נקיים מיוחדים בצבע לבן במהלך יום הכיפורים. בדברינו הבאים, נבקש להתחקות אחר מנהג זה ולמצוא בו טעמים מעשיים ופנימיים. הגמרא (שבת קיט א) דורשת - 'מאי דכתיב ולקדוש ה' מכבד?.. אמר ליה: זה יום הכפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה. אמרה תורה: כבדהו בכסות נקיה ' . יום הכיפורים, היום הקדוש, הוא אחד מן המועדות הכתובים בתורה ויש מצווה לכבדו ולענגו. לא ניתן לכבד את היום במאכל ושתיה מחמת האיסורים ולכן הדרך היחידה לכבדו היא בכסות נקיה - 'וכיון דאין בו לא אכילה ולא שתיה יש לכבדו בכל דבר שמצינו שנקרא כבוד' (ראש יומא ח) . נדגיש ונאמר, הבגד הנקי אינו מוכרח להיות לבן אלא נקי לכבוד היום. כמו כן, אין זו מעלה מיוחדת ליום הכיפורים אלא אילוץ מחמת המניעה לכבד אותו בדרכים המקובלות. גם בשאר הימים הטובים קיימת המצווה ללבוש כסות נקיה בנוסף לכיבודים האחרים - 'קדשהו בכסות נק...