בכי השופר בשבת

 הלכה ידועה היא, שאנחנו לא תוקעים בשופר כאשר ראש השנה חל בשבת בשל תקנת חכמים. הלכה זו מובאת במשנה (ראש השנה ד א), המחלקת בין המקדש לשאר המקומות: ''יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת - במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה''. בתלמוד הבבלי והירושלמי מובאים נימוקים שונים לכך שחכמים ביטלו תקיעת שופר בשבת. התלמוד הבבלי נימק את הדין בגזירת חכמים המבקשת לפתור בעיה מקומית, האיסור לתקוע נובע מחשש הלכתי של הוצאת השופר מרשות לרשות שלא לצורך מצווה.

אבל בתלמוד הירושלמי (ראש השנה יח ב) דורשים חכמים את הכפילות בלשון הפסוקים ומסיקים יסוד כללי המבקש להפריד בין מהות השבת ועניין התקיעה בשופר. שכן כאשר מעיינים בלשון התורה, רואים בפשטות שהיא כותבת את עניין השופר בשתי לשונות. בחומש ויקרא (כג כד) כתוב: "בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן, זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ" ואילו בחומש במדבר (כט א) כתוב: "וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם,.., י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם". מכך דורש התלמוד הירושלמי: "כתוב אחד אומר בחול - 'יום תרועה', בשעה שהוא חל בשבת - 'זכרון תרועה' - מזכירין אבל לא תוקעין..". השוני בניסוח הפסוקים נדרש לשני סוגים של ראש השנה - כזה שחל ביום חול והוא יום של תרועה וכזה החל בשבת והוא יום שבו רק מזכירים את עניינה של התרועה.

על כך הוא שואל: "מעתה אף במקדש לא ידחה?" - אם אכן המהות של ראש השנה שחל בשבת הוא זיכרון ללא תקיעה, מדוע במקדש תוקעים בשופר בראש השנה בשבת. לשאלה זו עונה הירושלמי שני תירוצים: "תנא 'באחד לחדש' (ויקרא כג כד)!. מעתה אפילו במקום שהן יודעין שהוא באחד לחדש ידחה?. תני רשב"י - 'והקרבתם' (שם כה) - במקום שהקרבנות קריבין". בתחילה, טען הירושלמי שהסיבה שלא תוקעים בשופר בשאר המקומות הוא משום שרק במקדש יודעים בוודאות מתי חל א' בתשרי שבו חובת התקיעה דוחה שבת. אבל למסקנה, הסיבה זו נדחית משום שהיא לא שייכת דווקא במקדש ויכולה למשל להתקיים גם בשכונות ירושלים הקרובים לסנהדרין הקובעת את קידוש החודש. למסקנת הסוגיה, הסיבה שבמקדש תוקעים בשופר היא משום שהמילים 'יום תרועה' כתובות בסמוך לעניין הקורבנות. כך למעשה, למרות שהתורה עצמה חילקה בין האופי של ראש השנה בחול ובשבת, החלוקה הזו אינה תקפה במקדש, מקום הקרבת הקורבנות.

דברי הירושלמי מעוררים שאלות גדולות, מדוע התורה עצמה חילקה בין חול ושבת לעניין מצוות תקיעת השופר. ואם אכן חילקה התורה בין שני סוגי המועדים, מדוע חלוקה זו לא חלה במקום שבו מקריבים קרבנות. מה הפך את השבת לזו המבטלת את מצוות היום וכיצד דווקא הקורבנות הם אלו שבזכותם המצווה לא מתבטלת.

את הביטוי 'יום תרועה' מתרגם התרגום 'יום יבבא' - יום של בכי. התרועה במובנה הראשוני הוא בכי עמוק היוצא מן הלב. אין כאן רק תרגום מילולי אלא הסבר שמשפיע על אופן קיום המצווה. התלמוד הבבלי (ראש השנה לג ב) לומד מצלילי הבכי את האופן שבו משמעים את קולות התרועה - "דכתיב 'יום תרועה יהיה לכם', ומתרגמינן: 'יום יבבא יהא לכון'. וכתיב באימיה דסיסרא: '.. ותיבב אם סיסרא'. מר סבר: גנוחי גנח (רש"י - כאדם הגונח מלבו, כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן), ומר סבר: ילולי יליל (רש"י - כאדם הבוכה ומקונן, קולות קצרים סמוכין זה לזה)".

נמצא אם כן, שקיום מצוות תקיעת שופר הוא מעשה של בכי. התורה מבקשת מהאדם לעשות יום של בכי בתחילת השנה. מהותו של הבכי עוד דורשת זיקוק אבל ברובד הבסיסי מדובר על בכי טבעי של אדם המרגיש עד כמה התרחק במעשיו מהמלכת ה'.

בעודנו ממליכים את הקב"ה עולה בלבנו קריאתו הנוקבת - "בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו, וְאִם אָב אָנִי - אַיֵּה כְבוֹדִי? וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי - אַיֵּה מוֹרָאִי? אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי א ו). הקריאה זו מולידה בקרבו של האדם רצון לבכות. דוגמה לכך אנו פוגשים בראש השנה בימי שיבת ציון, כפי שמתאר נחמיה: "וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה, הוּא הַתִּרְשָׁתָא, וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם: "הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ", כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ. וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם". וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר: "הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ" (נחמיה ח ט-יא). נחמיה אמנם מעודד את העם שלא לבכות למעשה, אבל אין ספק שברמה הפנימית שוכנת לה תחושת הבכי הטבעית.

אם אכן יום תרועה הוא יום של בכי, הרי שבשבת קודש הוא לא יכול לבוא לידי ביטוי באופן מעשי. לדעת חלק מרבותינו בשבת יש מצווה של שמחה וממילא הבכי בה אסור, אבל גם לסוברים שאין מצווה לשמוח ודאי שאסור להצטער בשבת. זאת הסיבה שאסור להתריע בשבת על הצרות ואפילו לבכות בכי מחמת הצער. אם לא ניתן להפוך את השבת ליום של בכי, ליום של תרועה, ממילא מובן שלא ניתן לתקוע ולהריע במהלכה בשופר.

דרשתו של הירושלמי מוארת באור חדש, לא בכדי שינתה התורה את לשונה בהתייחס לראש השנה החל בשבת. במציאות כזו, אמנם מותר לזכור את מצבנו הרוחני בהמליכנו את ה' על העולם שהרי הרהורים מותרים בשבת. אבל מעבר לזיכרון תרועה, אסור לנו לבכות באמצעות השופר ולהחיל על יום השבת מהות של יום יבבה.

אם כנים דברינו, עלינו להבין מדוע במקדש התרועה-בכיה מותרת אפילו בשבת ולכן תוקעים בשבת במקדש. לשם כך, נשוב להלכות שבת ונמצא בהן בכיה שמותרת להתקיים אפילו בשבת קודש. בספר האגור (שבת תב) מביא סיפור מן האגדה על בכיה שכזו - "מצאו תלמידיו של רבי עקיבא את רבי עקיבא שהיה בוכה בשבת. אמרו לו תלמידיו: "למדתנו רבינו 'וקראת לשבת עונג'?!", אמר להם: "זהו עונג שלי". ממעשה זה למדנו שבכי שאינו של צער אלא כזה המסב עונג לאדם מותר אפילו בשבת. נבקש לברר את פרטי הסיפור הזה ומתוכם להבין איזו בכיה מותרת בשבת.

בעל הטורי זהב (או"ח רפח ב) מקשר בין הסיפור האגדי ובין תיאור מופלא על בכי אחר של רבי עקיבא בשבת. תיאור המופיע בזוהר (מדרש הנעלם וירא צח ב), אודות מעמד פטירתו של רבי אליעזר הגדול לאחר שלימד את תלמידו רבי עקיבא - "ולימדו רי"ו טעמים שבהפסוקים שבשיר השירים. ועיניו של ר' עקיבא היו מורידות מים. וחזר האש והקיפם כבתחילה. כשהגיע להפסוק 'סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני', לא היה יכול עוד ר' עקיבא לסבול, ונשא קולו בבכי וגעה כמו שור, ולא היה יכול לדבר מפחד השכינה שהיתה שם" (פירוש הסולם, שם). ממעשה זה אנו למדים, שרבי עקיבא היה בוכה מתוך רגש של דבקות וקרבה לה'. כנראה, שזהו סוג הבכי שראו תלמידי רבי עקיבא במהלך שבת, ועליו אמר להם שהבכי למעשה הסב לו עונג. בכי מן הסוג הזה הוא בכי שמותר לבכות בשבת כיון שהוא משיג, בדרכו שלו, את מהותה של השבת - "וְקָרָ֨אתָ לַשַּׁבָּ֜ת עֹ֗נֶג" (ישעיהו נח יג).

בכי כזה של דבקות ואהבת ה', בכי שגם "מצוי במתפללים בכוונה" (ט"ז, שם) הוא בכי שמותר בשבת וממילא גם בראש השנה. "שאפילו הגר"א זצ"ל שאסר לבכות נתכוון כשבוכה בר"ה כשמתבונן במעשיו ומפחד הדין, אבל בתפלה כשמתפלל בהתלהבות ושופך דמעות, גם הגר"א זצ"ל מודה שמותר בר"ה" (תשובות והנהגות ב רסח). יתרה מזו, על אף הריחוק מן הבכי בראש השנה שהודגש בדברי נחמיה, אנו מוצאים בדברי רבותינו התעוררות לבכי במהלך תפילות היום. לזה התכוון רבנו חיים ויטאל (שער הכוונות, דרושי ראש השנה הקדמה) שהעיד על האר"י ז"ל: "גם היה נוהג מורי ז"ל לבכות הרבה בתפלת ראש השנה אפילו שהוא יו"ט... והיה אומר מורי ז"ל כי מי שאין בכיה נופלת עליו בימים האלו הוא הוראה שאין נשמתו הגונה ושלימה".

אם אסרנו את תקיעת השופר במהלך השבת מחמת איסור הבכי בשבת, אנו מבקשים לבאר את היתר התקיעה בבית המקדש כבכי של תענוג המותר. בבית המקדש, תקיעת השופר היא אמנם בכי, אבל בכי של קרבת אלוקים ולכן היא מותרת. זו מהות הלימוד מן הפסוקים שממנו למדו את היתר תקיעת שופר במקדש: "'והקרבתם' (שם כה) - במקום שהקרבנות קריבין". התורה מאפשרת את התרועה-היבבה במקום שהיא מביאה לקרבה, במקדש שבו מוקרבים הקורבנות.

התרועה בבית המקדש היא ביטוי של קרבה, אין בה חרדה או עצב המלווים בדרך כלל את התרועה המוכרת לנו. שם, אנו פוגשים את התרועה המתרחשת בקרבה אל הקב"ה ולכן אין בה את החרדה והעצב שהאדם חש בשל הריחוק מן המלך. "כי בכל עת שיזמרו לפניו יתגלה בעצמו בכבודו אליהם, שזה ציון השופר והתרועה" (מלבי"ם תהלים צח ה-ו). זאת הסיבה שאנו מוצאים במעמד המלכת מלכים את התרועה כקול שמחה - "וַיָּרִ֧עוּ כָל הָעָ֪ם וַיֹּאמְר֖וּ: יְחִ֥י הַמֶּֽלֶךְ" (שמואל א י כד). המלבי"ם (תהלים ק א) המחיש בדבריו הנפלאים את ההבדל שבין התרועות: "..שבעת ינהג על פי הטבע דומה כמלך הסגור בהיכלו ומנהיג על ידי שריו ויועציו. אבל בעת הנס ידמה כמלך היוצא מהיכלו ומתהלך בין העם להשגיח בעצמו על ענייניהם. ואז יריעו כולם תרועה גדולה להמליכו".

אם הכרנו את התרועה כיבבה שבורה, כעת אנו פוגשים אותה כתרועת ניצחון, כשאגת שמחה מתפרצת. בית המקדש חולל שינוי בעניינה של התרועה, היא כוללת בתוכה את הבכי העצור על הפספוס התמידי, אבל עליו משתלטת שמחה ללא גבול. תרועה כזו נשמעה למשל בחנוכת בית המקדש השני  - "וְרַבִּ֡ים מֵהַכֹּהֲנִ֣ים וְהַלְוִיִּם֩ וְרָאשֵׁ֨י הָאָב֜וֹת הַזְּקֵנִ֗ים אֲשֶׁ֨ר רָא֜וּ אֶת־הַבַּ֤יִת הָֽרִאשׁוֹן֙ בְּיָסְד֔וֹ זֶ֤ה הַבַּ֙יִת֙ בְּעֵ֣ינֵיהֶ֔ם בֹּכִ֖ים בְּק֣וֹל גָּד֑וֹל וְרַבִּ֛ים בִּתְרוּעָ֥ה בְשִׂמְחָ֖ה לְהָרִ֥ים קֽוֹל: וְאֵ֣ין הָעָ֗ם מַכִּירִים֙ ק֚וֹל תְּרוּעַ֣ת הַשִּׂמְחָ֔ה לְק֖וֹל בְּכִ֣י הָעָ֑ם כִּ֣י הָעָ֗ם מְרִיעִים֙ תְּרוּעָ֣ה גְדוֹלָ֔ה וְהַקּ֥וֹל נִשְׁמַ֖ע עַד־לְמֵרָחֽוֹק:" (עזרא ג יב-יג). גם אז, חשו האנשים את הריחוק ואת הצער על המלך שביתו אינו יפה כשהיה, אבל תרועת השמחה על המלכת ה' בשנית גברה על הכול.

התרועה במקדש מלווה בשירת הלווים וקול חצוצרות ולכן היא משנה את פניה מקול של חרדה לקול של התלהבות. "והשופר סימן חרדה תמיד, והיה דרך להריע בשופר בתענית גשמים או על כל צרה,.., ובעת ההיא לא היו מנגנים ומזמרים בכלי שיר, אבל בר"ה שהלווים משוררים בבהמ"ק וגם מריעים בשופר, עד שתרועת השופר לא יחרידם.." (מלבי"ם תהלים פא ב). בנוסף לשירת הלווים, היו תוקעים בשופר במקדש בליווי חצוצרות - "שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר.. לא אמרו אלא במקדש ולא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד. ואמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: מאי קרא דכתיב 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ד''? - 'לפני המלך ד'' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר, אבל בעלמא לא". תקיעת החצוצרות הופכת את התרועה מזעקת שבר לקריאת שמחה. החצוצרות מבטאות את המלכת הקב"ה בצורה המושלמת וממילא מתקנות את השבירה של תרועת השופר. בכך הן הופכות את התרועה לאמירה של קרבה מענגת ולא ריחוק מתסכל. "דשופר ידוע שמורה על יראה ופחד כמו שנאמר "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", וחצוצרות מורה על אהבה, כמו דאיתא בספר רמזי תורה מרבינו הרבי ר' בער זצ"ל, דלשון חצוצרות חצי צורות, היינו שורש יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" (פרי צדיק, ראש השנה). האהבה המתגלה בזמן תקיעת השופר במקדש באה לידי ביטוי בהשמעת קול תרועת השופר במקביל לקול החצוצרות. בכללי המצוות נפסק ששני קולות לא נשמעים במקביל, אלא אם כן יש בהם חביבות מיוחדת כמו בשמיעת עלילת מגילת אסתר. גם כאן, השופר והחצוצרות מעוררים באדם תחושה של חביבות ואהבה ו"הכא נמי כיון דחביב יהיב דעתיה ושמע. אלא למה מאריך בשופר? לידע שמצוות היום בשופר" (ראש השנה כז א). התרועה אינה יבבה רעועה מצדו של האדם המרוחק לבדו, כעת אנו נמצאים לפני ה', כרֵעים אהובים ששכינה ביניהם  - ".. ע"י חצוצרות וקול שופר נעשה לב בני ישראל נשבר, ומחזירים פניהם בהכנעה ואימה להבורא יתברך ומקבלים עול מלכותו עליהם וע"י זה ותכון מלכותו מאוד,.. ואז גם ה' ית' הוא מחזיר פניו לישראל. וזהו הריעו, שהוא לשון התחברות ורֵעות, לפני המלך ה', ר"ל לפני מלכות ה' ההויה פנים אל פנים" (תורת המגיד משפטים).

תקיעת השופר היא בכיה של דורות, בכיה שכולה חרדה מחמת העמידה של האדם הרחוק למול המלך הגדול. אין לבכיה כזו מקום בשבת קודש ולכן תקיעת השופר נשארת כזיכרון בעלמא, כהרהור פנימי ותו לא. אבל בבית המקדש השופר משנה את קולו, התרועה הופכת לבכי אינטימי של קרבה גדולה. קרבה, שלא זו בלבד שאינה סותרת את מהות השבת אלא שהיא מדגישה אותה ביתר שאת.