ייעודו ויעדו של בית הכנסת

בבואנו לבחון את מהותו של בנין בית הכנסת אנו פוגשים שתי קולות, יש הרואים בבניין עצמו 'חפצא' של קדושה - דבר שעצם עשייתו היא יצירת קדושה ויש הרואים בו אמצעי בעלמא לקיומן של מצוות אחרות כדוגמת תפילה וקריאות תורה ומגילה. נבקש להשמיע את שתי הקולות הללו ולראות מהם ההבדלים העולים מהם והמשפיעים על גדרי ההלכה והשאלות המעשיות הנוגעות לבניית בית הכנסת.

למעשה, שאלת היסוד היא האם בית הכנסת הוא בית מקדש זוטא - 'מקדש מעט' כפי שהוא מכונה בספרי הפוסקים ע"פ הפסוק ביחזקאל (יא טו) או שהוא מבנה של מצווה דוגמת סוכה, שכל תכליתה היא קיום המצווה המתרחש בין כתליה. שאלה זו עומדת בבסיסן של מחלוקות רבות בין הפוסקים ומשפיעה על השלכות רחבות.

כך למשל מצאנו מחלוקת בין רבותינו האחרונים בשאלה האם ישנה מצווה בבניית בית הכנסת. דעת רבנו רבי שמואל הלוי קֶעלין בעל 'מחצית השקל' היא ש"בנין בית הכנסת גופא אין בו מצוה אי לאו שיתפלל בתוכו, וא"כ מצות בנין בית הכנסת היא התפלה.." (מחצית השקל או"ח רעו ח). כך כותב גם השל"ה בפרשת בלק - "אין בפרשה זו מצוה ממצות תרי"ג, מכל מקום כתיב בה 'מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל'.." (שני לוחות הברית בלק נר מצוה).

לעומתם, רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב בעל ה'אבני נזר' סבור ש"בנין בית הכנסת שהוא גופה מצוה.. אך זה אינו דבנין בית הכנסת הוא מצוה דרבנן, ושוב אינו דוחה עשה ולא תעשה דרבנן". אמנם, הוא מחדש שהמצווה איננה על הגברא לבנות אלא על ה'חפצא' - שיהיה בית כנסת בנוי וזה לשונו - "שאינו המצוה מצד העושה רק מצוה הנעשה שיבנה בית הכנסת אין נפקא מינה אם עושה בעצמו או על ידי אחרים.." (שו"ת אבני נזר אורח חיים מב). דברים נפלאים בשיטה זו מצאנו בדברי רבינו בחיי בר אשר המתאר את המצווה לבנות ולו דבר קטן בבית הכנסת - "כל הבונה כותל אחד בבית הכנסת או שום בנין ואפי' דבר מועט ואפילו קבע שם מסמר אחד לצורכו ולתקונו הרי זה זכות גדול, שהרי ענין בית הכנסת מצוה כללית ותחתיה מצות פרטיות רבות מאד ובכל עבודה מהם אחת ואחת לשם יתברך" (כד הקמח בית הכנסת א ז).

אם נאמר, שבית הכנסת הוא בנין שיש מצווה שיהיה בנוי נוכל בהחלט לטעון שלאחר שנבנה הרי שיש לו קדושה עצמית. כך למשל עולה מדברי בעל ה'יראים' המייחס לבית הכנסת דין של 'הקדש', כמו שיש במקדש - "וכשם שאסור ליהנות מן ההקדש כך אסור ליהנות מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנתייחדו לתפלה לדרשה, שגם זה הקדש" (יראים קד, ד"י שפו). לעומתו הרמב"ן משווה לחלוטין בין בית הכנסת ובין תשמישי מצווה אחרים - "דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה לולב וסוכה,.., לפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצין בו ומצותן עליו נוהגין בו קדושה ואפי' בחרבנו, שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לשפץ אותו ולבנותו, אבל אם נמלכו למכרו כבר עבר זמן מצותו כסוכה לאחר שבעה ונפקעה קדושה [דמצוה] מיניה" (חידושי הרמב"ן, מגילה כה ב). מול המקדש שקדושתו עליו אפילו כשהוא שומם, רואה רמב"ן בבית הכנסת מקום שבשעה שלא מתקיימת בו מצוות התפילה - אין בו מעלה של קדושה.

אגב, אם נטען כדברי רמב"ן שקדושת בית הכנסת היא מחמת המצוות שמתקיימות בו והיא שקולה לקדושת הסוכה הרי שנוכל ליישב שאלה שנשאל הרב שמואל הלוי וואזנר אודות אדם שרצה לשבור קיר בבית הכנסת הסמוך לביתו על מנת להרחיב את הסוכה שלו. בתחילת התשובה ההלכתית, דן הרב האם בבית הכנסת קיים דין של איסור נתיצה כפי שקיים בבית המקדש. לפי דברי רמב"ן הרי ששני המבנים שקולים בחשיבותם ואין זה עדיף על זה. אגב, באותה תשובה הלכתית מחדש הרב גדר מיוחד בקדושת בית הכנסת: "קדושת שכינה היות בתי כנסיות הם מקום מעון השכינה ודאי קדושת שכינה" (שו"ת שבט הלוי ג יג). בית הכנסת אינו רק מקום לקיום מצווה או לחילופין בעל קדושה מהותית כבית המקדש אלא כקדושת השכינה המתגוררת בו.

נשוב ונעיין בטענה שיש מצווה עצמית בבניית בית כנסת, שכן לטענה זו יכולה להיות השלכה משמעותית במקום שבו מתעורר הצורך בבניית בית כנסת נוסף. רבי אליהו מזרחי דן בשאלה האם מותר לציבור לפרוש מציבור מתפללים בבית כנסת קיים ולהקים מנין חדש ונפרד לעצמו. הוא שולל את הדבר ורואה בכך מעשה חמור של הפרת הכלל המורה שיש ללכת על פי הרוב. רק במקרה של קשיים טכניים וצפיפות הוא מאפשר את בנייתו של בית כנסת חדש -  ".. שאפילו הם אינם רשאין לקבוע כת לעצמם מכיון שמתחלה שלא כדין נעשת, אבל ראוי שילכו להתפלל עם הכת האחרת ולהשלים עמהם ויהיו כלם לאחדים כאשר היו בראשונה, כדי שתתקיים גזרת תורתינו הקדושה דאחרי רבים להטות במקומה. ואחר כך אם ירצו יחיד או רבים לצאת מחמת שאין הבית מכילה אותם או מחמת סבות אחרות שאינן מחמת חלוק הדיעות שביניהם - הנה הרשות בידם, אבל שיצאו מאותו כנסת מחמת שהם רוצים לקיים דעותיהם ולבטל דעת הרבים - הפך גזרת התורה" (שו"ת הרא"ם נג).

לעומתו, רבי יצחק בר ששת בוחן את השאלה בראיה הפוכה לחלוטין. לשיטתו, הצדק הוא דווקא עם אלו המבקשים לכונן בית כנסת חדש שכן הם באים לקיים מצווה בעצם הבניה. הוא מתבטא בלשון קשה כנגד כל מי שמבקש למנוע מהקמתו של בית כנסת חדש. אפילו במקום שמעשה זה יגרום להחרבתו של המניין הקיים הוא אינו שולל את היוזמה ומציע לבדוק כיצד ניתן לקיים את שני המניינים. "גם מה שאמרת, אם באו יחידים לעשות להם מדרש לתפלה, וקמו אנשים למנוע; אם נתן לשמוע? ודאי משתקין אותו בנזיפה, שמעכבין את הרבים מלעשות מצוה, ואין עון גדול מזה.. ואיתא בירושלמי: מעכב רבים מלעשות מצוה, צריך נדוי. ואם נותנין טעם לדבריהם, מפני ישוב בית הכנסת, שלא תחרב, אז הקהל מעיינין בדבר, ועושין תקנה לקיים את שתיהן" (שו"ת הריב"ש רנג).

סוגיה זו, המבקשת לבחון את קדושתו העצמית של המבנה המתקרא בית הכנסת משליכה על תשובות הפוסקים במקרים של צורך לשנות את המבנה או לבצע בו תיקונים אדריכליים או טכניים. הפוסקים נשאלו פעמים רבות האם ניתן לעצב מחדש את סדרי הישיבה בבית הכנסת, את צורות החדרים או את המבנה החיצוני העוטף את אולם התפילה. שאלות אלו, שהחלו והתגברו בעקבות השפעות חיצוניות כגון בתי הכנסיות הרפורמיים שנבנו לצד הקהילות האורתודוכסיות או קשיי בנייה הנדסיים בערים הצפופות - נשענו כולם על המשקל של קדושת המבנה עצמו. הדיון ההלכתי בשאלות אלו הוא הדיון בעיקרון שאנו עוסקים בו - האם מדובר במבנה שנידון על פי שימושיו או במבנה בעל עצמיות של קדושה. דבר זה מציג בעל המשנה ברורה כשהוא מבאר את הספק אם מותר להשתמש בעליות הגג של בית הכנסת: "יש להסתפק אם מותר להשתמש שם, אם לדמותו לעליות העזרה דלא נתקדשו או כיון דבהכ"נ וביהמ"ד נקרא מקדש מעט יש לדמותו לעליות היכל דקי"ל דנתקדשו בקדושת היכל" (משנה ברורה קנא מ).  

כך למשל מתאר הרמב"ם את הבימה המצויה באמצעו של בית הכנסת - "ומעמידין בימה באמצע הבית כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או מי אשר אומר לעם דברי כבושין כדי שישמעו כולם" (תפילה ונשיאת כפים יא ג). מטרת הצבתה של הבימה באמצע בית הכנסת מתוארת ברמב"ם כשיקול טכני גרידא המקל על שמיעת קריאת התורה או הדרשה. על בסיס דברים אלו מבאר ר' יוסף קארו שניתן לשנות את מיקום הבימה כפי הצורך באותו מקום - "ואל תשיבני מהבימות שבונים בימים האלו בקצת מקומות בסוף בה"כ ולא באמצע וכן התיבות שעליהם מניחים התורה.., כי העמדה באמצע אינו מהחיוב אך הכל לפי המקום והזמן. שבאותם הזמנים שהיו בתי כנסיות גדולים עד מאד היו צריכים להעמיד הבימה באמצע כדי להשמיע לכל העם, אבל בזמנים הללו שבעונותינו בתי כנסיות שלנו הם קטנים וכל העם שומעים יותר נוי הוא להיות לצד אחד מלהיות באמצע" (כסף משנה, שם).

לעומת דברים אלו, אנו מוצאים בדברי האחרונים ובראשם בעל החתם סופר דברים חריפים כנגד שינוי מיקום הבימה כשהוא בוחר להשתמש במילים השאובות מעולם המקדש. מבחינתו, בניית בית הכנסת צריכה להיעשות בהשתדלות מרבית על מנת לדמותו לבניין בית המקדש. "..כיון שאנו מחזיקים הבימה שבה קורין פרשת הקרבנות כמו מזבח, שמפני כן מסבבים הבימה בחג הסוכות כמו שסבבו המזבח, ואותו המזבח שעמד בהיכל לפני ארון הקודש, שהוא מזבח מקטר קטרת, היה עומד באמצע הבית מכוון בין מנורה לשולחן.., ויען הבימה שלנו עומדת בפנים כמזבח הפנימי, על כן ראוי להעמידו באמצע בהכ"נ לדמותו לבהמ"ק בכל האפשרי ואין לשנות במקדש מעט שלנו" (שו"ת חתם סופר א כח). את גישתו של ה'חתם סופר' אנו מוצאים בתשובות רבות בהן עסק בנושא מבנה בית הכנסת. כך למשל הוא מתאר אפילו את מיקום המבואה והפרוזדור לבית הכנסת - "שהרי כן מצינו בבית המקדש.. עיקר הכניסה והיציאה היה לצפון ולדרום.. והכי נמי יש לבנות פתחי האכסדרה שלפני בית הכנסת לדרום או לצפון" (שו"ת חתם סופר א כז).

שאלה נוספת, ההופכת אקטואלית בתקופות שבהם ענף הבניה מצוי בעיקר בידי עובדים זרים היא אודות היכולת לשתף גויים בבניית בית הכנסת. זאת ועוד, בעולם שבו אומות העולם נוהגים לתרום למדינת ישראל ולתמוך כספונסרים ביוזמות שונות מתעוררת הדילמה האם ניתן לשתף אותם בתרומה לבניין בית כנסת. בדברי הרמב"ם אנו מוצאים חלוקה ברורה בין בית המקדש ובין בית הכנסת בשאלה הזו - "עכו"ם שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחלה, ואם לקחו ממנו אין מחזירין לו, היה הדבר מסויים.. מחזירין לו, אבל לבית הכנסת מקבלין מהן לכתחלה.." (מתנות עניים ח ח). לעומתו מביא החיד"א חומרה המבקשת כנראה להשוות בין שני המבנים - "יש מי שאומר שאינו נכון לבנות בהכ"נ ע"י עכו"ם" (ברכי יוסף, אורח חיים קנ א). דברים אלו למעשה רואים בבית הכנסת בנין של קודש שלא ניתן להיעשות על ידי ערלים ולא רק מבנה שעושים בו שלל מצוות.

להבנתנו, החילוק המפורש של הרמב"ם בין בית המקדש ובית הכנסת בדין קבלת נדבה מעכו"ם רמוז בעיקר הדין של בניית שני הבניינים הללו. בהלכות בית המקדש כותב הרמב"ם שיש מצווה לעשות את המבנה בפני עצמו - "מצות עשה לעשות בית ליי' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר 'ועשו לי מקדש'" (בית הבחירה א א). עשיית הבית היא מצווה העומדת בפני עצמה והיא מאפשרת את הקרבת הקורבנות והעליה לרגל. לעומת זאת, בבית הכנסת בוחר הרמב"ם בלשון אחרת קמעא - "כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה ומקום זה נקרא בית הכנסת, וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים" (תפילה ונשיאת כפים יא א). דוק ותמצא, שהלכות בית הכנסת הן חלק מהלכות תפילה ושכל מהותו של בית הכנסת הוא מקום המוכן לכניסת המתפללים ושימושם. בית הכנסת נמנה בדברי הרמב"ם כספרי תורה ושאר תשמישים המסייעים בקיום הקריאות הציבוריות.

אנו מוצאים ראיה אחרת מדברים אלו בדברי הזוהר הקדוש, הדורש את הכינוי 'מקדש מעט' שהוא למעשה היסוד לקשר בין מבנה בית הכנסת ובניין המקדש. הזוהר טוען למעשה כי השכינה שורה בבית הכנסת, גם כשאין בה כלל מתפללים וללא שום קשר אליהם - "'ועשו לי מקדש' סתם דכל בי כנישתא דעלמא מקדש אקרי והא אוקמוה ושכינתא אקדימת לבי כנישתא" (זוהר נשא קכו א). לדבריו, מניין המתפללים לא יוצר את השראת השכינה אלא הוא הזכאי להקדים ולפגוש אותה בראשונה. יוצא לדבריו, שבנין בית הכנסת אינו אמצעי לקיום מצוות אלא הוא גופא המקום שבו יכול האדם להיפגש עם השכינה מעצם קיומו.

סוגיה נפלאה שבה אפשר לראות ביטוי לשתי הגישות אודות ייעודו של בית הכנסת היא סוגיית בניית בית הכנסת במקום גבוה. לא רק שניתן לראות בה ביטוי מובהק לעניין זה אלא שיש בה פשרה ושילוב בין שתי הקולות ששמענו במהלך הדברים. התוספתא מביאה שיש לבנות את בית הכנסת במקום הגבוה שבעיר ומסמיכה זאת לפסוק מספר משלי (א כא) - "אין בונין אותן אלא בגבוה שבעיר שנאמר: בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא" (תוספתא מגילה ג). לעומתה, התלמוד הבבלי מביא מקור לדין זה דווקא מפסוק אחר בספר עזרא (ט ט) - "כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חרבה, שנאמר: לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ" (בבלי שבת יא א). רוצה לומר, בתוספתא המקור מתייחס לפעולת התפילה המתרחשת בתוככי בית הכנסת ומבקש לקרוא בראש בתי העיר ואילו בתלמוד המקור מתייחס לבית המקדש המרומם מגגות העיר. אגב, את דברי התלמוד המקשר בין המקדש ובית הכנסת, מרחיב רבנו בחיי "וכשם שנבנה בהמ"ק בגובה ההר כך נצטוינו להגביה בית הכנסת יותר מבנייני שאר הבתים שנא': 'לרומם את בית אלהינו'" (כד הקמח בית הכנסת א ג). יש כאן התייחסות לשני הרבדים של בית הכנסת - מקום של פעולת התפילה או מקום של קדושה עצמית.

את השילוב בין שני הרבדים הללו אנו מוצאים בדברי רמב"ם הכורך יחד את שתי ההלכות - בית הכנסת יהיה במקום הגבוה שבעיר והמבנה יהיה גבוה יותר מכל בנייני העיר. "כשבונין בית הכנסת אין בונין אותה אלא בגבהה של עיר שנאמר בראש הומיות תקרא, ומגביהין אותה עד שתהא גבוהה מכל חצרות העיר שנאמר ולרומם את בית אלהינו" (תפילה ונשיאת כפים יא ב). ללמדך, שבית הכנסת הוא גם שריד של בית המקדש המתפזר בין קהילות ישראל וגם מבנה המשמש את קהל ישראל לתפילה ציבורית ולקריאת התורה והמגילות.

נבקש לסיים את דברינו באזהרתו החריפה של הרב קוק (עין איה ברכות א נו) המפרט את שתי מטרותיו של בית הכנסת: "כי הבית הכנסת יש לה ב' תכליות: האחת הוא לגדל ולרומם שם השי"ת, ובאמת עיקר תכלית מציאות התפילה נברא לזה.. והב' נסתעף מזה, שהתפילה מועלת להשיג המבוקש". השהות בבית הכנסת מבקשת אם כן למלא שתי מטרות - שבח כלפי הבורא ומילוי הרצון של הנברא. את המטרה הראשונה מבקש גם המבנה של בית הכנסת לחולל בליבו של מי שמסתופף בתוככי כתליו. שהרי עבור תפילה למילוי בקשה אישית אין צורך להסתופף במבנה מיוחד, ששורשו רמוז בבית המקדש. זאת הסיבה לדברי הרב קוק, שיש לאסור תפילה מאחורי כתליו של בית הכנסת. "והנה התכלית הפנימית העקרית של התפילה שהיא הצד המוסרי, היא מרומזת בפנים של בית הכנסת וצד העיקרי של מציאותו, והצד הטפל של השגת המבוקש יומלץ באחורי בית הכנסת. ע"כ כל המתפלל רק אחורי בית הכנסת, ולצד המוסרי של התפילה לא ישים לב כלל, הוא נקרא רשע ותפילתו תועבה.. כי תפילה, אם לא יוצמח ממנה הטבה אל המעשים, הרי הוא כחירוף וגידוף, כאילו יש שינוי רצון למעלה ח"ו..".

הרב קוק מתריע אם כן, מפני הראיה של בית הכנסת בראיה שלישית - צרה ושטחית מאין כמותה. זו הראיה, שרואה את בית הכנסת כמקום פרקטי המשמש לתפילה שיש בה השגת מטרות גשמיות בעלמא. לצערנו, ראיה זו מצויה לא פעם במעשי הקהל והיחידים בתוככי בית הכנסת או בדיון ציבורי אודות ההתנהלות הכללית בבית הכנסת. בית הכנסת אינו כלי שימושי הנתון בידי הקהל לכל צרכיו ורצונותיו, הוא לא המקום שבו מבקשים ליישם שאיפות אישיות או לתת מקום ליומרות חברתיות. דברים אלו מתפרשים בדברי הרב קוק כתופעה המתוארת בתלמוד כאלו שקוראים לבית כנסת 'בית העם' - "כמו כן "הקריאה.. לבית הכנסת בית עם" מורה על ההכרה בענינם רק מצד הערך השמושי ולא מצד הערך הסגולי. ויחס זה הוא המאבד מן הלב את כל היסוד העיקרי של חמדת התורה, ומוריד את עמי הארץ עד הדיוטא התחתונה שלהם" (אורות ישראל ח ג). יהא אשר יהא עמדתנו ההלכתית אודות השאלה למיקומה של הבימה או תפישתנו המחשבתית אודות מצוות הבניה - לכולם צריכה להיות ראיה אחת: הקדושה והמצווה משפיעות על הקהל המתכנס אך בד בבד יונקות ממי שמשכן את שמו בבית הזה.