מקדש של הכלל

בנאום הפרידה האדיר שלו, משה מתאר את מעשי המדבר ומאורעות הנדודים והוא עושה זאת באופן מיוחד ולעיתים אף מפתיע. אחד מן המקומות הללו הוא תיאור תחושת משה בעקבות חטא המרגלים. כאן חושף משה - "גַּם-בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה, בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר:  גַּם-אַתָּה, לֹא-תָבֹא שָׁם. יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ, הוּא יָבֹא שָׁמָּה; אֹתוֹ חַזֵּק, כִּי-הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת-יִשְׂרָאֵל." [דברים א לז-לח]. התיאור הזה אמנם מרגש מאוד, אולם פרטיו ההיסטוריים אינם תואמים את סיפור המקרה. לפי ספר במדבר, הקב"ה כעס על משה בחטא מי מריבה, ארבעים שנה לאחר חטא המרגלים. יהושע אמנם זכה להבטחה להיכנס לארץ לאחר חטא שאר המרגלים, אבל המינוי שלו למנהיג היורש את משה נעשה לקראת הכניסה לארץ בעקבות פניית משה ולא מיד לאחר חטא המרגלים.

הסבר מיוחד לדבר אנו מוצאים בדברי האור חיים [דברים א לז, במדבר כ ח], המחדש יסוד היצוק בדברי חז"ל - "שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב שאין אומה ולשון נוגעת בו". כיון שכך, בשעה שבכו ישראל בכיה לשעה על דברי המרגלים והקב"ה העניש אותם שתהיה בכייתם לדורות בלילה הזה - שבו יחרבו שתי בתי מקדשות. בעונש זה טמון למעשה עונש נוסף המונע ממשה להיכנס לארץ. אחרת, משה יבנה את בית המקדש ובזאת לא יוכל העונש הראשון לכלל ישראל לצאת אל הפועל. כלומר בספר דברים מגלה משה את התנאי ההכרחי לקיומו של העונש המתואר בספר במדבר.

בדברים אלו יש יותר מאשר עמידה באקסיומות תמוהות המביאות לאבסורד ש"העדה כולה תחטא ועל איש אחד יקצוף". יש כאן עיקרון משמעותי על מהותו של בית המקדש ויחסי הגומלין בינו ובין עם ישראל. שהרי אם משה בונה את המקדש הוא לא היה בונה "בנין של עצים ואבנים" שעליו היה הקב"ה שופך את חמתו, אלא "היה מוריד להם בית המקדש של מעלה" [פירוש הגר"א לשה"ש ד ו]. משה היה משיג מדרגה רוחנית גבוהה מאוד שאם היו ישראל זוכים לה "כי אז כניסתם לארץ תיקון גדול, כי בזה נעשה היחוד למעלה ולמטה.., היה עומד מוכן שיחזור מאז העולם לתיקונו" [שערי לשם שבו ואחלמה, חלק ב, סימן ה, עמודים תכ-תל].

כיון שחטאו ישראל בעוון המרגלים הם הוכיחו שהם לא יכולים לעמוד במתח רוחני גבוה, שבעיות פשוטות יכולות להרתיע אותם מהשגות גבוהות בקודש. לכן, היה ברור שבית המקדש שהם יבנו לא יצליח להחזיק מעמד מול שיקולים אנושיים. משום כך, כבר באותו לילה מר ונמהר גזר הקב"ה שבית המקדש לא יבנה על ידי מי שהוא "איש האלוקים" ומוכיח באורחות חייו חוויה רוחנית מתמדת. אם היה בית המקדש נבנה בזכות יחידי סגולה, הרי שהוא היה מתאים רק לרמתם של צדיקים וחסידים וכל ישראל שלא הצליחו לעמוד במדרגתו הרוחנית היו מוכרחים לעבור מן העולם מפני שלא היו מחזיקים מעמד לקדושתו העצומה.

הדבר הזה היה יכול להשתנות במי מריבה, משה ואהרן היו עושים קידוש ה' גדול ובאמצעותו היו כל העדה "מחליטים אמונת ה' בלבם שלימה והיה נגרש מהם חלק הרע והיה כוח בהם להעמיד אמונתם לדורי דורות". אולם שם לא הצליח משה לקדש את ישראל ולרומם אותם למדרגתם שלפני חטא המרגלים. עם ישראל נותר כזה שאינו יכול להתמיד ולעמוד במציאות רוחנית מרוממת ומשום כך הגזירה על משה בחטא המרגלים נותרה בעינה.

נתפלל לזכות לדברי המדרש על משה ואהרן שהובטחו "אתם מכניסים את כל ישראל לעתיד לבוא" ולזכות להיות "כדור שבן דוד בא שיעביר ה' את רוח הטומאה ומלאה הארץ דעה את ה'". או אז, "ועמך כולם צדיקים" שאין השונאים יכולים לשלוח במעשי ידיהם, הבונים את בית המקדש השלישי שלגביו אנו מובטחים "חורבן שלישי - לא יהיה!".