תהליך של שנאה

בתיאור המקום שבו אמר משה את דבריו, כפי שמתואר בתחילת החומש, אנו מוצאים מקומות מסתוריים (דברים א א) - 'בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב'. על כן הביא רש"י (שם) את דברי המדרש שרואה במילים אלו תיאור זמן ולא תיאור מקום - '..חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן,.., ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים'. אולם דברים אלו מצריכים ביאור, שהרי אם החטאים היו בבחינת 'פארן' ו'תופל' - מדוע התיאור הוא 'בין פארן ובין תופל' ולא בפשטות - 'בפארן ובתפל'.

נבקש להאיר את הדברים לאור פירושו של בעל 'כלי יקר', הרואה במילים אלו תיאור של תהליך מופלא. במהלך דבריו על הפסוק הוא מציין שחטא פארן הוא מעשה המרגלים וחטא תופל הוא חטא העגל. המילה תפל אינה מתפרשת על המן, שלא מצאנו שימוש בה בהקשר למן. לעומת זאת, המילה 'תפל' מתפרשת במקומות רבים ביחס לעבודה זרה שהיא תורף עניינו של חטא העגל. נמצא אם כן, שהמילים 'בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל' מקבילות למעשה לקשר שבין י"ז בתמוז שבו חטאו בעגל ובין ט' באב שבו חטאו במרגלים. למעשה, 'בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל' הם הגדרה אחרת לזמן 'בין המצרים' החל בין ימים אלו.

ההתייחסות למציאות המתקיימת בין שני החטאים מצביעה על קשר ביניהם. בחטא העגל התרחקו ישראל מהקב"ה והפנו אליו עורף. כיון שכך, כל זכות הקיום שלהם כאומה הלכה והתעוותה והם החלו לשנוא אחד את השני ואת הקב"ה בחטא המרגלים. 'כי המה סברו מאחר שכל אחד מהם שונא את חבירו כך מסתמא שונא אותם גם הקב"ה, ועוד מאחר שטעו לומר שהקב"ה שונא אותם בחנם א"כ ודאי טבע הענין מחייב זה שכל אחד ישנא את חבירו' (כלי יקר שם). הפסוק לא רואה בזה שני אירועים נפרדים אלא תהליך המתרחש בין שתי הנקודות. כשאין מציאות אלוקית בקרב עם ישראל, כל הקשר החברתי ביניהם מאבד את זכות קיומו.

משה רבנו מזהה את הקשר בין שני העניינים ומזהיר את ישראל שבהתרחקות שלהם בחטא העגל ובהיפרדות שלהם בחטא המרגלים הם נתונים לסכנה. ואכן, נבואתו של משה התממשה, עם ישראל לא תיקן את מעשיו ולאחר שנים רבות שוב ניזוק בעניינים אלו באותם תאריכים. בימי החורבן, שוב נוצר ריחוק בין ישראל לקב"ה בבקיעת העיר וביטול הקרבן בי"ז בתמוז ושנאת החנם נתנה את אותותיה בט' באב.

השנאה שבערה בחטא המרגלים הייתה שנאה המורכבת משני חלקים - המרגלים עצמם הבעירו את שנאת הריחוק וגם העם בכה באוהליו בשנאה נוספת. גם בימי החורבן, אנו מוצאים את השנאה הזו מתפשטת בשני השלבים הללו. 'וזה ההבדל בין בית ראשון לשני כי השנאה שהייתה בין רועי ישראל בבית ראשון הייתה על עסק המלכות, כי נחלקה מלכות ישראל,.., על כן חשב כל אחד מהם שחברו נכנס בגבולו,.. אבל השנאת חנם של בית שני, היה בחנם על לא דבר, כי אפילו הפחותים היו שונאים זה לזה על לא דבר, כי על כן נקראת שנאתם שנאת חנם אף על פי שלא היה לאחד שום עסק עם חבירו, ואין זה כי אם רוע לב..' (כלי יקר בראשית כו יט). את השפעתם של מנהיגי ישראל על כלל האומה ראינו בחטא המרגלים בלילה אחד, הנשיאים שנאו את הארץ ובשנאתם נדבקה כל העדה. בבתי המקדש, ההשפעה הייתה לטווח ארוך אך דומה - בבית ראשון הייתה המנהיגות מלאת שנאה אידאולוגית והיא התפשטה לשנאה מיותרת בבית שני.

אם כנים הדברים, נבקש למצוא בדברי החיד"א (פני דוד דברים) ביאור של נחמה בהמשך הפסוק - 'וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב''. אחרי החורבן בפארן ותופל, מגיע הבניין המתוקן. 'ולבן - רמז לבנין בית שני. וחצרות - רמז לבנין בית שלישי שיבנה במהרה בימינו. ודי זהב - שיהיו ישראל על גפי מרומי ההצלחות עד שיבלו שפתותיהם לומר די'.