הארות לחנוכה מתפילת שבת

הארה לנר ראשון - פּועֵל גְּבוּרות

כשאנו באים לפעול, אנחנו רוצים לעשות את הדברים בגדול. אנו רוצים שהפעולה תשאיר רושם או תחולל מהפך.

אבל הגבורה היא לפעול במנות מדודות, בשלבים בנוים זה על גב זה. לא לשווא, הגשמים נקראים "גבורות", כיון שהם באים טיפין טיפין ולא במבול.

הנר הראשון מלמד אותנו שלפעמים אורות גדולים צריכים לבוא בשלהבת קטנה. מי שידע להיות מצומצם כך, לפעול בבינה מדויקת, אין לך גיבור גדול ממנו..

הארה לנר שני - עוֹשֶׂה חֲדָשׁות

אנו רגילים לחיות בעולם שבו החדש הוא החשוב. בכל חצי שעה מהדורת חדשות, בכל עונה תצא קולקציה חדשה ובכל לימוד נחפש חידוש מבריק.

אבל כבר למדנו ש"אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". הכל כבר עשוי ומוכן מששת ימי בראשית. לכל תופעה חדשה- יש תקדים. האופנה תמיד חוזרת והחידוש הלמדני כבר נכתב על ידי מישהו.

ייטב לנו אם נתייחס לידיעה החדשה של היום, כמי שהיא עשויה מאתמול. נהיה אנשים פחות נרעשים, מפוחדים או נלהבים. אחרי הכל, לנר השני והחדש שנדליק כבר קדם הנר הראשון..

הארה לנר שלישי - בַּעַל מִלְחָמות

מלחמה נתפסת בעינינו כזמן של כָּאוֹס, אי סדר בלתי נשלט. בזמן מלחמה, אינך יודע מַה יֵּלֶד יוֹם, מתי תגיע האזעקה הקרובה והיכן יפול הטיל הבא.

אבל דווקא אז, חשוב לדעת שיש בעל הבית לכל המתרחש. האל הוא הבעלים של האנושות המתקוטטת במלחמות העולם. 

הידיעה הזו, נותנת מעט שלווה לעורף וגבורה לחזית. היא גם מעניקה משמעות למלחמה וטעם לניצחון שבא לאחריה.

הנר השלישי יוצר קביעות וחֲזָקָה, מראה שיש בעולם בעלות והנהגה, גם שבחוץ התותחים רועמים..

הארה לנר רביעי - זוֹרֵעַ צְדָקוֹת

השבח לבורא שאוב מדברי הנביא הושע שקורא לעמו - "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה". ובכך מעודד אותם לעשות צדקה וחסד. אבל מדוע דווקא הזריעה הומשלה לצדקה?

יתכן ובכך אנו למדים על אופיה של הצדקה הראויה. כזו, שניתנת בחשאי, מתחת לפני השטח. וכן כזו, שאינה מצפה לתגמול מיידי, לשכר של הנותן או לשיפור חייו של הנזקק.

הנר הרביעי, הוא אמצע הדרך הארוכה של חנוכה. הוא מלמד אותנו, שלהיות איש צדק זה לפעמים לחכות בסבלנות עד שהזרע יהפוך לעץ נדיב..

הארה לנר חמישי - מַצְמִיחַ יְשׁוּעות

בעולם שלנו אנו מחפשים את הפתרונות המהירים, ארוחה בחמש דקות, בניית אוהל בשלושה צעדים וחיטוב הגוף תוך חודש. אלו פתרונות זמניים ומקומיים אבל אין בהם תשועת עולמים. כדי להיוושע מהצרה יש צורך בתהליך ארוך ומורכב.

נכון הוא שתשועת ה' כהרף עיין, אבל התשועה הזו מגיעה אחרי תהליך ארוך של הצמחה. הבורא יתברך מלווה את הישועה בכל רגע, מעניק לה שפע ואור אלוקי, וכן לעיתים - גם מקצץ במקומות שצריך. רק כך, הוא מַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה שהיא בת קיימא בפני כל משבר.

בשל ההקבלה הזו, היום החמישי של חנוכה נתפש אצל חסידים כיום שמסוגל לישועות. ואולי הנר הקטן שהעז לעבור לצד השני של החנוכייה הוא יהיה פורץ הדרך ותחילתה של ישועה שצומחת ועולה.

הארה לנר שישי - בּורֵא רְפוּאות

אנו רגילים לתפוס את ענין הרפואה כפתרון בדיעבד, כזה שבא לפתור מחלה או כאב. כולנו היינו מסכימים למשל לעולם שבו לא יהיו כלל מחלות וממילא התרופות יהיו פשוט מיותרות.

אבל ההשקפה האלוקית רואה ברפואה משהו שיש בו תועלת העומדת בפני עצמה. הקדמת הרפואה למכה איננה רק סידור טכני אלא סדר מציאותי של ירידה לצורך עליה. היא מאפשרת למשל לאדם לגלות כוחות נפשיים בקרבו, שמשתפת את האדם בתיקון העולם ומומיו, שמכניסה לעולמנו את ההבנה עד כמה אנו מוגבלים. אנחנו תופשים את הרפואה כהפך לבריאות, אבל האל רואה אותה כבריאה יש מאין.

הנר השישי, חותם את ששת הנרות במנורה למול הנר המערבי, ששת הנרות המסמלות את חכמות החול והמדעים - כולל הרפואה. מדעים שגם הם עושים לנו להיות שותפים לבורא בעשייתנו. השנה, הנר הזה דולק בערב שבת - שגם בו אנחנו מציינים את ההכנה האנושית החותמת את ששת ימי הבריאה.

הארה לנר שביעי - נורָא תְהִלּות

היחס שלנו לאלוהות הוא יחס שיש בו סתירה פנימית, שכל סטייה ממנה מובילה לעיוות. מחד, האל הוא נורא - הוא מטיל עלינו יראה גדולה ומרתיעה. מאידך, אנחנו מהללים אותו ובכך מתארים את מעשיו בלשוננו האנושית.

ואכן מצד אחד, אם נתייחס רק אל היראה נהפוך לאנשים משותקים, כאלה שלא עושים דבר לכבודו של אלוהים. אבל אם נתמקד בקרבתנו האנושית - נהפוך את האלוהים למשהו מובן ובהישג יד.

כנראה שהיחס הראוי הוא האיזון ביניהם. האל הוא כמו אש יוקדת (נוּרָא בארמית היא אש) - אין לנו השגה בו. אבל אנחנו מתקרבים אל ההילה שלו, אל האור היוצא ממנו, אל השכינה. כך אנו חווים כל העת את תיאור הרמב"ם את עובד ה': "מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר.. וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו"..

בנר השביעי, הדולק למול האבוקה היוקדת של נר ההבדלה, אנחנו פוגשים את האלוקות בכל גווניה. נרות שלא ניתן להשתמש בהן לצד נר שמצווה ליהנות מאורו. אש נוראית לצלילי תהילה ו"אוֹר כִּי יָהֵל".

הארה לנר שמיני - "זאת חנוכה" - אֲדון הַנִּפְלָאות

השבחים שעסקנו בהם דיברו רבות על התנגשות בין המופת השמימי ובין העשייה האנושית. אבל כאן אנו בשיא, הגענו לפסגה של השבחים כולם. ומכל השמות והכינויים אנחנו מייחסים לאל את מידת האדנות - את היותו אדון הכול, היה, הווה ויהיה.

המידה הזו, היא מידה מחושבת, כאדון המנהיג את עבדו בהוראות קצובות, באמצעות מידת הדין. ודווקא באמצעותה הוא עושה נפלאות, דברים פלאיים ומופלאים. כיוון שהנסים והנפלאות בעולם אינם כזכייה אקראית או מזל מזדמן. כל הדברים הטובים שקורים לנו קורים בצורה מחושבת, מדודה ומנוהלת בהנהגה מופלאה.

נזכור את הדברים הללו ביום הכי גבוה בחנוכה, בשיא של שמונת האורות. נדע כי האור אינסוף שממלא את העולם היום, יצליח לחדור בימי השגרה הבאים עלינו בקרני אור בודדות. או אז, הסגולה הגדולה של ימי חנוכה תישאר איתנו כשנקום ליום חדש מחר בהודיה לאל "הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבו בְּכָל יום תָּמִיד"..