קבלת עול מלכות בבכיה

תיאור פגישתם של יעקב ויוסף אחרי עשרות שנות ריחוק מובא בתורה בפסוקים בודדים. 'וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד' (בראשית מו כט-ל). תיאור הבכי בגוף יחיד מעלה את השאלה מדוע רק יוסף הוא זה שבכה. השאלה מתעצמת כאשר קוראים את דברי רש"י על הפסוק - 'אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע'. מה ראה יעקב באותה שעה לקרוא את קריאת שמע במקום לבכות בכי מתייפח.

בעלי המוסר מבקשים לראות בקריאת שמע זו אמירה מכוננת בהשקפה על מאורעות החיים. כך אנו מוצאים בביאורו של מהר"ל על דברי רש"י (גור אריה) - 'שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, בא בלבו אהבתו ויראתו של הקב"ה איך מדותיו הם טובות ושלימות, ומשלם שכר טוב ליראיו. וזהו מדת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם.. כאשר בא אליו יוסף אחר הצער הגדול אשר היה לו בעבורו, ועתה ראה אותו מלך, היה אוהב את הקב"ה אשר עושה לו זה, וקבל מלכותו ואהבתו ויראתו'. יעקב לא עסוק באבל אישי אלא בהכרת הטוב ובדבקות אלוקית על הצלת הבן ועלייתו לגדולה.

בהשוואה להסבר האידיאולוגי הזה, מעניין למצוא ברש"ר הירש הסבר פסיכולוגי-אנושי לכך שעיניו של יעקב נשארו יבשות. 'יוסף בכה עוד, יעקב כבר כילה לבכות.. יעקב חי עד כה חיים חדגווניים, הוא בכה את יוסף, האבל שלט בכל חייו הנפשיים. אך בחיי יוסף רבו התמורות והחליפות, ולא היתה לו שהות לפנות את לבו לצער הפרידה; ההווה בכל עת מילא את לבו. רק עתה, בשעה שנפל על צוארי אביו, הוא חש את כל צער הפרידה, וחי עוד פעם את עשרים השנה שכבר עברו'.

לעומת כל אלה, ניצב פירושו של רמב"ן שאינו מקבל כלל ועיקר את דברי המדרש וקורא את הפסוק אחרת לחלוטין. יעקב הוא זה שבכה, הפסוק אמנם מתחיל במעשיו של יוסף אבל מאמצעו - כל תיאור הפעולות הוא זה של יוסף. לדברי רמב"ן, יוסף הוא זה שלא בכה בבכי מתפרץ אלא ניגש ביראת כבוד לאביו, כמעט במסתורין. 'כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן, וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים, לא היה ניכר לאביו.., כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד'. יוסף מגיע מכוסה במצנפת כדרך המלכים ולכן רק כשאביו רואה מקרוב הוא מזהה אותו ובוכה.

דבריו של רמב"ן נחתמים בנימוק שאין טבעי ומשכנע ממנו - 'ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל, או הבן הבכור המולך'. רמב"ן לא מקבל את הסברו של רש"ר הירש על דמעותיו של יעקב שיבשו מיאוש לעומת יוסף שלא הספיק לבכות. הוא קורא את לבו של האב הכאוב ומכוח קריאה זו, הוא קורא את הפסוק בצורה חדשה. קריאה שכל יסודה הוא בהכרה בטבע האנושי, שלפיו האב עצוב על בנו והחי בייאוש הוא זה שבוכה על שנותיו האבודות.

גם את הסברם של בעלי המוסר אודות עבודת האלוקים הממירה את הבכי בקבלת עול מלכות שמים, דוחה רמב"ן בפרשנות הפגישה בין יעקב ליוסף. בהקדמתו לספר ההלכה 'תורת האדם' שבו הוא עוסק בענייני אבלות הוא כותב 'כי האבל עבודה לאלהינו יתברך.. להתאונן על חטאיו אם יקרנו אסון טרם מלאת שניו / או בא עליו מקרה בבניו, על אלה ראוי לבכות ולקונן. והנה האב תמים דעים / על ילד שעשועים, בכה ולא הרגיע / ושק ואפר יציע,.., כי אומץ הלב בזה מדרך המרד, והמרך בו מדרכי ההודאה והתשובה'. לא רק שרמב"ן רואה במעשה זה כאירוע יוצא דופן המצריך הסבר, בעיניו זהו אירוע מכונן המלמד יסוד בדיני אבלות. האבלות, מורך הלב והעצב אינם רק תגובה אנושית טבעית אלא עבודת האלוקים המובילה לתשובה והכרה באפסות האדם. בכי זה של 'תמים דעים' הוא מעשה של הודאה ששקול לא פחות מקריאת שמע מלאת רגש.