יציאה מבוהלת

בהכנות לשבעת ימי המילואים מצווה התורה את הכהנים להישאר באוהל מועד במהלך אותם ימים. כך מתואר הציווי (ויקרא ח לג,לה) - 'וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם: וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי:'. הציווי שלא לצאת במשכן ולשבת בו במשך שבוע ימים נראה כמיותר ולא הכרחי. רבותינו ביקשו לבאר את איסור היציאה מאוהל מועד במספר דרכים המובילות אותנו.

רמב"ן (ויקרא ח לה) מבקש לצמצם באופן משמעותי את האיסור, לדבריו - הנשענים על דברי המדרש - הציווי הוא רק שלא לצאת מן המשכן 'עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת'. כלומר, אין כאן מעשה מיוחד השמור לחנוכת המשכן אלא 'מצוה נוהגת לדורות, שלא יניח כהן עבודה ויצא'. אין זה מכובד שבאמצע עבודת הקרבנות יניח הכהן את כלי עבודתו ויצא לצרכיו האישיים. דברים אלו מעוררים תמיהה, שכן אין לאיסור זה משמעות בימי המילואים שבהם הכוהנים לא עסקו כלל בעבודת הקרבנות. 

כך מקשה רש"ר הירש (ויקרא ח לג) - 'ויש במשמע לשון זו, שעליהם לשהות במקדש בכל עת. זאת ועוד: באותם שבעת הימים לא היתה כל עבודה מוטלת על אהרן ובניו - אלא על משה בלבד. רק ביום השמיני החלו הם לשמש בכהונה..'. לשון הפסוק ודיני ימי המילואים מוכיחים כי מטרת הציווי לא הייתה למנוע מבני אהרן לצאת דווקא בשעת עבודתם. רש"ר הירש (ויקרא ח לה) עצמו מציע הבנה חדשה במקראות, השהיה הממושכת של בני אהרן במשכן נועדה להשיג מטרה חינוכית. הישיבה בבית המקדש מזכירה לו ביטויים מן המקראות המציינים רצון להתעלות רוחנית קבועה. '.. ה"יושב בבית ה'" מתמסר אל הרעיון המתבטא במקדש; אף הוא מחדיר אל לבו את המחשבות וההחלטות הנלמדות מבית ה'; שכן רק על - ידי כך יכולה הישיבה בבית ה' להיות מטרה של כיסופים אנושיים. משום כך נראה לנו, שהישיבה פתח האוהל במשך שבעה ימים כללה גם את התפקיד הזה: הכהנים קלטו שפע הגיונות קודש, המשפיעים על ההכרה והרצון; הללו באים לידי ביטוי במקדש אוהל מועד; והשמירה עליהם היא עיצומה של עבודת הכהונה, שהישיבה פתח האוהל הכינה לקראתה'.

נבקש ליישב את תמיהתו של רש"ר הירש ולמצוא משמעות מיוחדת גם באיסור המצומצם של היציאה בשעת העבודה, כפי שהוא משתקף בציווי במהלך שבעת ימי המילואים. אם נעיין ברמב"ם (ביאת מקדש ב ה) אודות המצווה שהזכיר רמב"ן, נבחין כי הוא נוקט בלשון מיוחדת: 'כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד חייב מיתה.., שנאמר 'ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו' כלומר לא תניחו עבודה ותצאו מבוהלים ודחופים מפני גזירה זו'. היציאה לכשעצמה אינה הבעיה העיקרית, היא נאסרה משום שהיא מבטאת הלך רוח ותחושה נפשית של הכהן. כהן שמניח את כלי העבודה ויוצא בשעת העבודה עושה זאת מתוך בהלה ודחיפות. תחושות אלה הן תחושות פסולות במקדש, עבודת המקדש צריכה להיות נעשית מתוך שמחה, ישוב הדעת, ריכוז וביטחון באלוהים.

האיסור נאמר דווקא בשבעת ימי המילואים, כאשר בני אהרן עוד לא עובדים במקדש בפועל, משום שזו תמציתו של החינוך לעבודת הכהנים. לצד ההתבוננות במשה המבצע את העבודה, הכהנים צריכים להתכונן נפשית למידות והתנהגות הראויה למקדש. דבריו של רמב"ם מגלים כי לא מדובר בפרט אחד באופן ביצוע עבודות המקדש אלא במצווה המצביעה על כל ההתנהלות של הכהן בזמן שהוא נמצא בבית ה'. מצווה זו מכונה 'גזירה' שהרי בנוהג שבעולם אדם יכול לצאת להפסקה באמצע עבודתו. האיסור הזה מגלה, כי לא מדובר רק בעבודה טכנית, כשאר עבודות שבעולם, אלא בעבודה רוחנית שהפסקתה היא דבר מגונה.

לא נוכל להתעלם מהניסוח המיוחד שבו נוקט רמב"ם בלשונו הזהב - 'ותצאו מבוהלים ודחופים מפני גזירה זו', לשון זו שאולה מהפסוק במגילת אסתר (ח יד) - 'הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה'. התיאור של הרצים אינו רק המחשה למהירות שבה פעלו, המגילה מבקשת להסביר את האוירה ששרתה באותו מעמד. דחיפות, בהלה והיסטריה הם אלו שאפפו את השלוחים שנשלחו לבטל את הפקודות של המן, שעד לא מזמן היה האיש החזק בממלכה. התחושה הזו הייתה גם בשליחות הראשונה עם גזירת המוות כפי המתואר בתחילתה של המגילה (ג טו) - 'הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה'. גם שם, תיאור הדחיפות מביעה תחושה נוספת מעבר למהירות השליחות. זהו ביטוי לפתאומיות, להפתעה הבלתי צפויה שמובילה ממילא להרגשת המבוכה הכללית. הרצים לא היו צריכים למהר בהגעתם אל כל המדינות, שכן הגזירה הכתובה הייתה אמורה להתקיים רק בעוד שנה. הדחיפות היא הרגש שאפף אותם, בשעת עשיית השליחות. את הרגש הזה מבקש רמב"ם לבטא כשהוא מלמד על האיסור לצאת מן המקדש בעת העבודה.

***

בדברי המדרש (תנחומא שמיני א) אנו מוצאים ביאור פלאי למצווה לשבת בפתח אוהל מועד בשבעת ימי המילואים - 'ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים', אמר להם משה שמרו אבילות ימים שבעה,.., והיו משמרים ולא היו יודעים על מה משמרים..'. הציווי לשבת שבעת ימים הוא למעשה ציווי נסתר לשבת שבעה (!), ציווי שלמפרע התגלה כמוצדק אחר מותם של שני בני אהרן. רבנו בחיי (שם) מסביר שכאן האבלות חלה לפני המוות עצמו בגלל ידיעת ה' על המוות הצפוי - 'ומתאבלין על המת קודם שימות, אלא אדם שאינו יודע מה שעתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת אבל הקב"ה שיודע מה שעתיד להיות..'. דברים אלו אמנם מסבירים מה הצורך לא לצאת מן המשכן במשך שבוע, אולם הצורך הזה מעלה תמיהה רבתי על אבלות מיוחדת שכזו. זאת ועוד, כיצד דברים אלו מתקשרים למצווה המוטלת על הכהנים לדורות שלא לצאת באמצע העבודה.

גם את הדברים הללו נבקש לבחון מתוך הקשרם אל מגילת אסתר. כשמעיינים במגילה (אסתר ו יב), ניתן לראות דמות נוספת שגם היא נדחפת, המן הרשע - 'וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ'. הפועל 'נדחף' הוא בבניין נפעל והוא מבטא פעולה שהתבצעה על האדם, אולם התיאור לא מספר מי דחף את המן. אכן, אבן עזרא (שם) מבאר שהמן נדחף מעצמו כשנעשה אבל, כפי שמצאנו גם על נעמן שנדחף בשעה שהפך למצורע - 'וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה' (דברי הימים ב כו כ). לאור דברינו עד כה, ניתן לבאר את הביטוי על הדחיפות של המן הנכנס לביתו לאחר הובלת מרדכי על הסוס. הדחיפות אינה זריזות וחיפזון בעלמא, זו תחושה נפשית של פאניקה ופיזור נפש.

המן מכונה בפסוק 'אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ' ועל כך כותב המדרש (מגילה טז א): 'כי הוה נקיט ואזיל בשבילא דבי המן, חזיתיה ברתיה דקיימא אאיגרא, סברה האי דרכיב - אבוה והאי דמסגי קמיה - מרדכי. שקלה עציצא דבית הכסא ושדיתיה ארישא דאבוה. דלי עיניה וחזת דאבוה הוא, נפלה מאיגרא לארעא ומתה. והיינו דכתיב.. 'והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש': אבל - על בתו, וחפוי ראש - על שאירע לו'. בתו של המן רואה את המחזה של אדם המוביל אדם מכובד על סוס, היא מניחה שהמוביל הוא מרדכי ושופכת עליו כלי מלא בצואה. כשהיא מגלה שהיא שפכה את הטינופת על אביה, היא קופצת מן החלון ומתאבדת מבושה. בעקבות כך, המן היה אבל על בתו שנהרגה למול עיניו, את תחושת האבל הזו מבטאת המגילה במילה 'נדחף' על כל משמעותיה.

לא זו בלבד, אם מעיינים בלשון המדרש הרי שהפסוק כתוב בסדר הפוך מסדר המציאות. בפועל, היה המן תחילה 'חפוי ראש' מהפסולת שהושלכה עליו ורק לאחר מכן בתו נפלה והוא הפך ל'אבל'. כנראה, שהפסוק מלמדנו שהאבלות התחילה עוד לפני מותה הגשמי של הבת. כשהמן רואה את בתו מן החלון, עוד בטרם היא קופצת אל מותה - הוא כבר בתחושת אבל ויגון, הוא כבר 'נדחף'. תחושת הלב אינה מושפעת בהכרח מחוויות החיים, היא הלך רוח כללי המנהל את האדם בעל כורחו.

גם בני אהרן היו אבלים בטרם בני משפחתם מתו, אולם הם מתבקשים לשבת שבעה ימים, לעבד את האבל על אחיהם. זהו ההיפך המוחלט לתחושת הדחיפות של המן; לא רגשות סוערים, בהולים ומהירים אלא ישיבה ממושכת, שקולה, מתונה ומלאת התבוננות. הישיבה המחושבת בזמן האבל וההימנעות מיציאה מבוהלת בזמן העבודה במקדש - שורש אחד לשתיהן.

***

נחתום את דברינו באיסור אחר הנוגע גם הוא ליציאה חפוזה באמצע קיום של מצווה. מובא בגמרא (בבלי ברכות ח א) - 'אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר רבי אמי: מאי דכתיב 'ועוזבי ה' יכלו' - זה המניח ספר תורה ויוצא'. מי שיוצא מבית הכנסת באמצע קריאת התורה נענש כאן בעונש חמור של כליה וכינוי גנאי כעוזב ה'. נשוב ונבאר, כי חומרת המעשה אינה בגלל היציאה הפיזית באמצע אמירת הפסוקים אלא הרגשות השליליים שהיא מביאה לידי ביטוי. מי שמניח ספר תורה ויוצא מראה כי הוא מנותק ממעשה הקריאה בתורת ה' וההאזנה למצוותיו. כמו הכהן המניח את כלי העבודה ויוצא לצרכיו, גם האיש היוצא באמצע מעמד הקריאה ממחיש את הניתוק מחווית הלימוד.

הניתוק הזה תואר בדבריו של ר' חיים פלאג'י (עיני כל חי), כמהלך של הדרדרות רוחנית חמורה. 'דהנה ידוע מה דארז"ל 'הלואי ואותי עזבו ותורתי שמרו' שאור שבה מחזירן למוטב, דלא איכפת ליה להקב"ה אם ח"ו יעזבוהו, ובלבד שלא יעזבו את תורתו. וזהו שהוקשה בפסוק מאי דכתי' 'ועוזבי ה' יכלו', והיינו אמאי 'יכלו'? אלא זה שעוזב ס"ת ויוצא זהו ודאי עליו נאמר 'ועוזבי ה' יכלו''. במילותיו שלו הוא שואל את שאלת הגמרא על הפסוק - אנו יודעים שעזיבת ה' אינה חמורה כל עוד האדם קשור אל התורה ולכן תמוהה אמירת התורה על עוזבי ה' הנענשים בכליה. משום כך, מוכרחת הגמרא להסביר שעזיבת ה' אינה אלא עזיבת התורה עצמה. עזיבת התורה מתפרשת גם היא כמעשה מסוים, הנראה זעיר וחסר חשיבות, של יציאה באמצע קריאת התורה. הגמרא מגלה שמעשה זה טומן בחובו תנועה נפשית משמעותית שיש להוקיע ולהימנע ממנה לחלוטין.

התנועה הנפשית הזו עומדת בבסיס ההסבר החסידי לדברי הגמרא על 'המניח ספר תורה ויוצא'. בעיניהם של החסידים, כפי שניתן למצוא במשנתו של ה'פני מנחם', ספר תורה יכול להיות גם מועד או זמן של התעלות רוחנית. 'שכאשר עובר היו"ט והאדם אינו נותן אל לבו שאינו נוטל עמו כלום מהרשימא של היו"ט הרי זה בבחינת המניח ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא, שבשבועות פתוחים כל הספרים כל הרקיעים וצריך לינה והתבוננות שישאר מהיו"ט'. ימי המילואים של חנוכת המזבח מתקיימים אצל כל אחד מישראל בכל יום טוב ומועד. באותה שעה, הכול מצווים שלא לצאת בחיפזון ממקום וזמן ההתעלות אלא לשבת, להשתהות במתינות ובהתמסרות.