עשו לכם רב!

כמעט מובן מאליו, שהתשובה צריכה להיות מחוברת אל המציאות, היא הרי נוגעת בה ומתייחסת אליה. בכל עת וזמן, ישנם חטאים חדשים, דילמות המשחרות לפתח ושאלות המתחדשות לבקרים. למרות כל זאת, רובנו חוזרים על התשובה ולא חוזרים בתשובה - אותו וידוי, אותה סליחה, אותו מקום ואותה הרוח.

חז"ל מתריעים רבות מתשובה שכזו; הממשיך להתוודות על חטאיו בעבר, לאחר שכבר שב עליהם, כונה בלשונם "כלב השב על קיאו" והמתעלם ממצבו העכשווי נמשל ל"סוס שוטף במלחמה". אל לו לאדם לעשות תשובה הדומה לזו של השנה הקודמת או המנסה לחקות את זו של האחר, "אין האמת של אדם זה דומה לחברו ואין שעה דומה לחברתה" [ליקוטי הלכות, הל' גניבה סעיף ט].

"כל זמן מאיר בתכונתו" כתב הרב קוק [אגרות הראי"ה, אגרת שעח] ואני מרשה לעצמי להרהר בקול מעל במה זו, על הארת תכונת הזמן של השנה שמסתיימת בימים אלו. כשאני מנסה להעלות זיכרון שנה זו לפניי, עולה בי שאלה אחת הזוקקת עשיית תשובה ומתן תשובה. האירועים שאירעו בשנה שנסתיימה לה ערערו בצורה חריפה את סמכותם של הרבנים.

***

מה לא היה לנו השנה? - התבטאויות מחרחרות ריב של רבנים, ארגונים ומפלגות רבניים הנאבקים זה בזה, תככי שלטון רווי אינטריגות ומחלוקות עזות בין חסידי רבנים למתנגדיהם. שפע הפרשיות מעמידות את התלמידים במבוכה, גורמות לאחרים להתיר את חרצובות לשונם ומספקות גזרי כתבות ושבבי ידיעות לאש המחלוקת.

דומה שאין אדם היכול לפטור עצמו מן האחריות לערעור הסמכות הרבנית. הרבנים עצמם, שאינם מודעים לכוחם, העסקנים שמהלכיהם מעבירים אותם על דעתם, אנשי התקשורת שלא מבדילים בין ראשון הרבנים לאחרון הפוליטיקאים והציבור ההולך כשבוי מלחמה.

איש אחד יחטא ועל כל ראשי העדה יוצא הקצף. רבנים רבים, העסוקים יומם וליל בהוספת שלום, בהענקת רוחניות ובמתן עצה, מאבדים מזוהרם. כולם חשודים כרודפי ממון וכבוד, הם נתפשים כשתלטנים המנותקים מהמציאות, מקומם מוטל בספק ונתון כל העת לויכוח.

***

נכון, לא נותרה לה בעולם הפוסט-מודרני דמות אחת שסמכותה אינה מצויה בספק. על אבדן הסמכות ההורית כבר דובר רבות ולא מהיום, אך הדבר הפך מנת חלקם גם של אנשי הציבור. את הפוליטיקאי מציירים כמנותק, את השופט כמשוחד ואת הפקיד כטכנוקרט. אין בנמצא אדם, שהעם הפך אותו למורם ממנו, שהציבור מכתיר אותו בראשו ושהקהל רואה בו כדמות חיקוי.

אולם יותר מכולם סובל הרב.

הוא, שסמכותו מוענקת לו על ידי מבחנים והיכרות רבותיו אבל יותר מהכול על ידי מעשיו שלו. סמיכתו של הרב מגיעה עד משה רבנו, אולם יתכן שדווקא משום כך דבקה בו מעט מהחשדנות שבה הביטו אנשי דור המדבר אחרי מנהיגם. הרב שבא להאיר עיני עדתו בתורה ולסגל להם השקפה, מואשם לא פעם ב'ניקור עיני האנשים' ובחוסר שקיפות אישית.

אולי זה משום, שמוסד הרבנות, המבקש להכניס פורמליזציה לחיי העדה, הוא המוסד הכי לא פורמאלי שיש. את תואר הרב משמיטים בנקל ומעניקים בקלות, יותר מכל התארים והקדימויות. כל אחד הוא רב, או נכדו של כזה; כל איש יודע ספר וכל אישה למדנית היא.

בעידן שבו הרב והרופא הגדול ביותר הוא הרב ד"ר google שליט"א, תקפים דברי אחד מרבותינו הראשונים ביתר שאת: "עתה הפסקים וההוראות נכתבים והכול יכול להסתכל בספרי הפסקים ולהורות, אין עטרה לרב כל כך כמו באותם ימים" [ר' משה מצוריך שבשוויץ, הגהות על סמ"ק, בן דורו של הרשב"א].

בתקופה שבה תועלת נמדדת בסכומי כסף או בכמות לייקים, חוזרת ונשנית השאלה: "מה מועילים לנו חכמים? לעצמם הם לומדים ושונים.." [עפ"י תלמוד בבלי, סנהדרין צט:].

אנו מתפללים "לקיים בנו חכמי ישראל", השאלה אם אנו נותנים להם זכות קיום בכלל.

***

אבל נדמה שהכול נובע מטעות בדרך, מסילוף הכוונה המקורית. הדרכת חז"ל לעשות רבנים לא נגעה בהכרח, אם בכלל, לרבנים כלליים ולדעות תורה פומביות. לא לשווא חז"ל התעלמו מכך, מסופקני אם מכתב רבנים פומבי אחד אכן הביא לתועלת כלשהי. היכולת הרבנית הציבורית הייתה שמורה לסנהדרין וזאת בהכרעות הלכתיות מחודשות או לא ידועות. את השאר, השאירה התורה לשופט שישב בשער העיר ולרב שעשה כל אחד לעצמו.

אני נתקל בקהילות רבות שאין להם רב, באנשים שלא אימצו לעצמם מורה דרך ומורה הוראה. כמה קהילות קיימות בתוכנו שאין בהם רבנים, כמה יחידים בודדים שמאז הרב בישיבה לא דיברו עם מורה דרך ונותן עצה, כמה רבנים לחילופין מלאי כישרונות ויכולת שאינם מוצאים את מקומם ומוציאים את מאוויהם.

מעודי תמהתי, למה ובשל מה מוכנים רבים כל כך לוותר על התועלת שיש ברבנות. בזכות הרב, אנו הופכים לתלושים פחות, למחוברים יותר לשרשרת הדורות ולחוט ההלכתי והמחשבתי החורז אותה. עשיית הרב נאמרה פעמיים במסכת אבות, בסמיכות לקניית החבר ובסמוך להסתלקות מן הספק ומנתינת מעשר מוגזמת. הרב תורם בשניהם, במישור הרוחני הוא מרומם את הנפש והחברה שאיתה הוא פועל ובמישור המעשי הוא מסייע לספקן להסתלק מספקותיו ולשמרן שלא להרבות בצדיקות.

כשאני מברר את הסיבה לכך אני רואה עד כמה הפחד מפני הרב מושרש ועמוק. הרב מצטייר בכל הדברים שהוא אינו אמור לייצג, מתואר בפסים שאינם תואמים לאידיאל שהוא מביא בכנפיו. הסיבוכים במציאת רב ובהבנה כמה הוא נצרך נוגעים לא פעם בהסתבכות פנימית אודות הגדרותיה הקהילתיות והדתיות של החברה המנסה לבחור לה ראש. אנשים שלא מאמצים להם רב לעיתים בוחרים באופציה הקלה יותר, זו שאינה מבקשת לברר את נכונות הדרך ואינה מנסה להתרומם מקרקע המציאות.

פעמים, שהדבר נובע מאי הבנת תפקידו של הרב. רבים נוטים לחשוב שהרב הוא כספומט - מושך, מספק תשובות מהיר וממלא בקשות ספציפיות. אולי משום שהאחרים סוברים שהוא משכנתא, עול מכביד שפשוט מלווה אותך כל הזמן וגובה את חלקו. אני מעדיף לחשוב על הרב כפיקדון נושא ריבית, הקהילה והאדם מפקידים בו את אמונם והוא - בזכות עבודתו האישית, ידיעותיו בתורה והסיוע השמימי לו הוא זוכה - תורם בחזרה פי כמה. כל אחד מאיתנו מפקיד בפיקדון אחר, כפי יכולותיו ורצונותיו.

***

הבה נבחר לנו אנשים חכמים; רבנים בקהילות, רבנים בבתי הכנסת, רבנים מלווי משפחות ורבנים הקשורים אישית. בתהליך הבחירה נאמץ את המלצת ספרי הפסיקה הנפוצים בדורנו "יעשה שאלת חכם". שאלת החכם לא תהיה רק לשאול אותו, אלא גם לשאול עליו. אימתי נחשב הרב כעשוי היטב ומתי הוא סתם מעושה, האם "צחוק עשה לנו אלוקים" או שמא "עשה ה' תשועה בישראל".

ינסה כל אחד - כל קהילה, בית ואיש - למצוא לעצמו רב, לא כמליצה או כהרהור ציבורי, רב ממש בשר ודם שראשו בשמיים וליבו רחב. אין הוא צריך להיות בהכרח נואם החוצב להבות אלא כזה המסוגל לחצוב בלבבות. לא צריך שיחצוב את כל הלבבות בעולם או במגזר, רק את הלב שלך או של קהילתך. בחר ברב, שאתה חש שהוא יורד לסוף דעתך וחושב על טובתך אולם גם מסוגל לשקף לך את דעתה של התורה ומציגה בהגינות גם כשהיא רעה בעיניך.

גם על עצמנו נשאל - בתוך ועדת האיתור, בקרב בני המשפחה ובין בני הזוג - כיצד עשינו לנו את הרב. האם בחרנו בכזה המשמיע לנו את קולו של האל ואת חוכמתה של תורתו או באחד שרק יאשש את קולנו ויחמיא לחכמתנו. אולי גם נתהה, האם אנו רואים ברב לא רק 'איש אלוקים' אלא אלוקים בעצמו. נבחן, אם דבקנו בכל חלקי אישיותו, כולל הנחותים שבהם או סתם חיקינו את מעשיו החיצוניים.

משעה שבחרנו ברב שאנו חושבים כי הוא מרומם אותנו וחכמתו תאיר את פנינו, ניגש לשאלה החשובה ביותר שהיא האם באמת עשינו לעצמנו רב. האם הצלחנו להתאבק בעפר רגליו, במה מצאנו את עצמנו נועצים בו ובמה לא טרחנו לשאול אותו. ומאידך שאל את עצמך - האם הרב שבחרתי מחבר אותי ומחובר אליי? האם קהילתי הופכת לחברית יותר בזכותו?.

***

לרבנים עצמם שלוחה הקריאה לבחון את מידת עשייתם - האם היא בכיוון ובעוצמה הנכונים - ולראות את מקומם - אם הוא במרומי האולימפוס או בקרב עמם שבשדות. אמת שרבים מהם, שאני זוכה להכיר ולהיחשף ללבטיהם, אכן תוהים לא פעם על תפקידם. גם הם  מתלבטים, איך לדבר ומתי לשתוק, כיצד לפעול ובאיזה אופן להימנע. יש מהם, לא כולם ולא כל הזמן, שאינם שוקטים על שמריהם או נחים על זרי דפנה וספק אם ראשיהם מעוטרים בכלל בזרים שכאלו.

אבל עדיין נדמה שרבים הרבנים שאינם עורכים חשיבה מחודשת על מפעלם, שלבוש השררה לו זכו החליף את חליפת העבדות שעטו לעצמם. יש ביניהם שנלחמים איש ברעהו, במאבקי כוחות ורדיפת כבוד, פוחדים שמא הפיקדון שניתן בידם ימשך ממנו. אל לו לרב לחשוש מרבנים אורחים או ממחליפים לשעת צורך, אם הקהילה הפקידה בו את אמונה באמת הרי שהוא לא יתערער עם כל איש רוח מצוי.

אדרבה, יערוך הרב שיחה עם קהילתו או באי כוחם, בדרך שתהיה מקובלת וסדורה. אין ספק שעריכת משוב והיזון חוזר היא מפחידה ומעלת חשש, גם אינה נפוצה במחוזות הרבנות. אולם דומה, שאם תיערך כיאות, התועלת ברענון הדרכים ושינוי הפעולות או אדרבה בשימורן, תגבר על החשש ממבוכה. ישכיל הרב משמיעת קולה של עדתו, ילמד מחבריו וירבה חכמה מעטם של סופרים אחרים.

***

המשימה כבדה ולכן מוטלת על כתפי כולנו - רבנן ותלמידיהון. להפוך את השנה הבאה עלינו, ל'רבנית' יותר. לכזו שהרבנות אינה נטל לגביה אלא נכס עבורה, שהיחס אל הרב לא נבנה בה בשברי כתבה אלא בחשיבה מאומצת. למנות יותר רבנים, לעשות לנו רבנים בכל המישורים, לקבע את מעמדות הרבנים המקומיים והאישיים למנויים וגמורים ולהפוך אותנו הרבנים לעשויים היטב. היחס לרב יבנה אצלנו את היחס לתורה כולה, לאנשים שבה ושבאים בשמה ולחיים המתעדים להיות לאורה.