הגילוי המכוסה

לאחר הניסים הגדולים שליוו את יציאת מצרים, החל מהמטה ההופך לנחש בארמונו של פרעה וכלה בים הנקרע לשניים ושב לאיתנו, מתרחש הנס הכביר ביותר - נס מתן תורה. מעמד הר סיני לווה בקולות וברקים שעוצמתם לא ניתנת לתיאור אל מול שתיקה רועמת של כל הבריאה באופן על טבעי, קול השופר שהגביר יותר ויותר את קולו, כל בעל מום התרפא באופן ניסי, ההר נתלש ממקומו ונכפה על בני ישראל כגיגית, האש ירדה מן השמיים ולחכה את כל סביבות ההר ומילאו עשן, "ויחרד כל ההר מאוד". אכן לא לשווא אמרו בגמרא "מאי הר סיני? שנעשו בו ניסים לישראל" (שבת פט:).

בעיצומם של כל הניסים הללו אנו נתקלים באירוע מוזר. "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' אל משה אל ראש ההר ויעל משה" (שמות י"ט כ'), אנו כבר מצפים לנבואה מרשימה ומלאת הוד והדר, ההקדמה למתן תורה עומדת להאמר וכולנו כורים אוזן על מנת לשמוע, המתח הולך וגובר. "ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות . . וגם הכהנים . .יתקדשו" (שמות י"ט כ"א- כ"ב) ומשה מקשה וה' עונה "לך רד והעד בהם שנית - אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרוץ בם" (שמות י"ט כ"ד ורש"י שם). האם בעיצומו של המעמד האיום עכשיו הזמן להוראות בטיחות והגדרת נהלים? אין די בהכנות הקדחתניות שנעשו בשלושת ימי ההגבלה? רגע לפני ההתגלות הנשגבת עוסקים בפרטים הטכניים??

תחושה זו ממלאת אותנו גם בחתימתו של המעמד המופלא. העם שכולו אחוז חרדת אלוקים ויראת שמיים עצומה נרתע לאחוריו ברתת וזיע, ההתרגשות מהתגלות האל אוחזת בכולם. "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים" (שמות כ' י"ח), ושוב אנו ממתינים לדברי חתימה וסיכום של המעמד הכביר שהמילים דלות מלתאר אותו ואת משמעותו. "ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל  אתם ראיתם כי מן השמיים דיברתי עמכם" (שמות כ' י"ט) ולכן. .  "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ' כ'). למישהו בכלל היתה הווא אמינא? לאחר התגלות פנים אל פנים עם האל יש מישהו שמתכוון לבנות פסל ולעבוד עבודה זרה?. וה' ממשיך, אולי כעת נשמע את נאום הסיכום המרשים? כנראה שלא. "מזבח אדמה תעשה לי. .ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית. . ולא תעלה במעלות על מזבחי" (שמות כ' כ"א - כ"ג). גם לאחר דברים אלו אנחנו נשארים מלאי אכזבה, לא למילים כאלו ציפינו. אנו מצפים למאמרים חוצבי להבות ומלאי רושם, לא להוראות בנייה של מזבחות ומדרגות !!

מעמד הר סיני הינו מופלא ומרשים אולם ההתפעלות מהניסים שהקיפו אותו עלולה להביא למפלה נוראית. ההתגלות של האלוקים תביא את האדם לחשוב שכיוון שהאל התגלה אליו הרי שהוא בר השגה, משהו שניתן להבין ולראות וממילא אפשר גם להגשים בפסל ומסכה. זאת ועוד, האדם הספונטני והנלהב ימצא במעמד חוויה מלאת אקסטזה שתמלא את כולו בהתלהבות קודש ותגרום לו להסחפות מסוכנת. אם התגלותו של האל לוותה בקולות וברקים כנראה שגם עבודתו היא באופן של רעשנות והתלהבות מופגנת. אולם כבר אמר ר' מנדל מקוצק שבגלל ההתלהבות מופגנת של "וינועו העם", רק משה בא אל הערפל הבלתי ידוע והמאיים ואילו העם "עמדו מרחוק". הלוחות הראשונות אמנם "ניתנו בגדולה" אבל גם נשברו בקלות. (תנחומא מקץ).

כנגד שתי תפישות אלו של הזילות במעמד האלוקים ושל החשבת החיצוניות בעבודתו באים גדרי ההר והאיסור לעשות פסל. בטרם יחשוף הבורא את עצמו ומהותו כפי שהיא מתגלה בעולם, ויעניק לנו את עומק עצמיותו המופיע בתורה ("אנא נפשי כתיבת יהיבת"), הוא קובע את הגדרים והכללים שבאמצעותם יתקרב האדם לאלוהיו. בנוסף לאיסור להגשים את האלוקים בתבנית פסל ומסכה (המוצג בתורה כדבר הנובע מרצון שעלול להתעורר מעמד הר סיני), האדם מצווה להשתמש בכוחות כפי שקיבלם ולא לנסות להשיג מעלות רוחניות שלא נדרשו ממנו ואז כאשר "נותן החסיד לכוחות הטבעיים מנוחה ושינה במידה מספקת, ולכוחות החיוניים ערות ותנועה די צרכם, הוא קורא לעדתו זו כי תבוא לעזרתו במאמציו להדבק במדרגה האלוקית. לשם כך הוא מסדר את עדתו ועורכה במערכה כדרך שסידר משה רבנו ע"ה את עדתו מסביב להר סיני" (כוזרי מאמר שלישי פיסקה ה'). אל לו לאדם לנסות להעפיל למחוזות לא לו ולעלות בהר המוגבל ואל לו להוריד את הבורא ולהגשימו בזהב וכסף, גם אם ינהל את הליכותיו במידה ובמסורה ועל פי ציווי ה' דווקא יגיע להתגשמות מעמדו של הר סיני באופן יומיומי. (אגב, כאן המקום לציין את הדעה שהר סיני נקרא על שם הניסים נדחתה בגמרא.)

ומאידך, האדם חרד -  יתכן והאל נראה והתגלה אליי אולם מעתה רחק ממני ושב לעליונים. הקשר האישי והמיוחד שנקשר בהר סיני ילך ויתרופף ואט אט הוא ישכח אותי ואני כבר לא אזכור את דמותו. גם לתחושה זו התיחס הקב"ה - דברי הסיכום מלאי הפתוס שחשבנו שנשמע בסיומו של המעמד מוחלפות במילות נחמה ועידוד לתקופות החשוכות "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". האל חפץ בקרבתנו והוא מורה לנו אותה מיד בסיומו של הגילוי שלו אלינו. ממילות פסוק זה למדו חז"ל שהאדם יכול לשחזר את המעמד הנשגב שהיה בהר סיני, אם ישב ויעסוק בתורה (אפילו יחידי) תהיה השכינה שרויה עמו (אבות פ"ג משנה ו'). וכן מצינו בזוהר "כל מאן דאצית (=שמקשיב) למילי דאורייתא כאילו קביל תורה מסיני" (זוהר פרשת אחרי מות) ו"בעת שהאדם עוסק בה. .נחשב כאילו עתה מקבלה בסיני מפיו יתברך שמו" (נפש החיים ש"ד פי"ד). אם ילך האדם בדרך זו, יגיע למדרגתן של חכמים שהיו "יושבין וחוזרין בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני" (תלמוד ירושלמי, חגיגה ט:). הקב"ה מלמד אותנו שאם אנו רוצים להתקרב אליו נוכל לעשות זאת אפילו באמצעים פשוטים - נבנה לפניו מזבח אדמה ושם נקריב קורבנות שעל ידם נמחיש את ערגתנו אליו. גם אם נרצה להקים מזבח אבנים מסיבי ומרשים, אל לנו לנסות לייפותן על ידי סיתות בברזל, אמנם המזבח יראה יפה יותר אולם הוא יהיה מנוגע במגעה של החרב המשחיתה ומקצרת ימיו של אדם.

נדמה כי כעת יובנו מדרשי חז"ל התמוהים והסותרים " 'אנכי ה' אלוהיך' - אנכי לשון אזהרה שנאמר 'אנכי יודע ועד' (ירמיה כ"ט) ואנכי לשון עזרה שנאמר 'אנכי ארד עמך' (בראשית מ"ו) " (לקח טוב), ה' חפץ לעזור לנו בעבודתנו והוא מוכן אפילו לרדת אלינו במדרגתנו השפלה, אולם לכך מלווה אזהרה שלא נחשוב וכי הוא במדרגתנו שהרי הוא יודע דברים לעד, מה שאין ביכולתו לדעת. נדע את מעלתו של האל ונעמיק בה על מנת להכיר בגדולתו אולם לא נרפה ידינו מהבקשה הפנימית לדבוק בו ולהתקרב אליו בלימוד ועבודה אישיים וקטנים על מנת שנזכה לגילוי המכוסה.