דגל של אהבה

כשמתבוננים באופן החניה של ישראל במדבר, "איש על דגלו" רגילים לחשוב  שמדובר בסידורי נסיעה בלבד. כל מי שניסה להוביל קבוצת אנשים למרחק מסוים מבחין בתופעה של התפזרות האנשים. הטור משתרך למרחק, חלק מן האנשים פונה למקומות אחרים והדבוקה מתפוררת. אך מסתבר הוא שבהליכה של ארבעים שנה יש צורך בסדר קבוע ומוכתב להליכת העם.

בעלי המדרש לא הסתפקו בהסבר הפרקטי הזה וראו בחניה ובמסע על פי הדגלים ערך מיוחד. כך דורש המדרש [במדבר רבה במדבר ב] - "אמרו ישראל להקב"ה הרי אנו מרננים בישועתך.. שקבע הקדוש ברוך הוא שמו בשמנו ועשה אותנו דגלים. חיבה גדולה חבבן הקדוש ברוך הוא שעשאם דגלים כמלאכי השרת כדי שיהיו ניכרין". המדרש דורש את הפועל להדגיל כביטוי לניצחון והישג שמבטא את מעלת ישראל בקרבה לה' כפי שאנו מוצאים רק אצל מלאכי השרת.

על זאת כבר תמה בעל ה'כלי יקר' [במדבר ב ב] - " וכל משכיל יפלא בעיניו מה קול המולה זו, ומדוע 'קול הקריה הומה' ע"ז, ומה יקר וגדולה נעשה בישראל עד אשר התאוו להם כל כך?". ואכן עולה השאלה - מה המעלה הגדולה בסידור תנועה באמצעות בדים מתנופפים?. בדבריו הוא עונה, שהדגלים אינם רק סדר תנועה אלא ביטוי למהות עם ישראל. עם ישראל מתהדר בכך, שאפילו באופן הישיבה שלו ניתן להבחין במעלתו הרוחנית הגדולה. עם שמחולק לשבטים בעלי מעלות רבות ומגוונות ומעמיד במרככזו את הקב"ה, ששכינה שורה בקרבו. הדגלים הצבעוניים מראים לכל מי שמסתכל במבט חיצוני שלא מדובר באוסף אנשים אלא באומה בנויה לתלפיות סביב הקודש והשכינה.

היותה של השכינה בלב האומה מאפשרת דברים מופלאים המיוחדים רק לעם ישראל. כך מתאר המדרש, במשחק מילים מרתק בין 'דגלו' ל'גודל' את מערכת היחסים בין העם ובין אלוהיו - "בראשונה כל מי שהיה מראה איקונין של מלך באצבע היה נהרג והתינוקות הולכים לבית המדרש ומראים את האזכרות באצבע אמר האלהים: 'ודגלו עלי אהבה' וגודלו עלי אהבה". אין כאן רק הקשר סמנטי, יש פה תיאור של אוירה לאומית. עם ישראל מצליח להגיע למעלה שבה אלוקים שוכן בקרבו עד כי ממש אפשר להצביע עליו באצבע מורה ובאמצעות הדגלים - גם אומות העולם יכולים להבחין בכך ללא קושי.

הקרבה בין הקב"ה לעמו היא כל כך גדולה עד כדי כך שהיא מתאפשרת גם כשעם ישראל טועה ומתבלבל. דבר זה גם הוא בא לידי ביטוי בדברי המדרש המקביל כעת בין ה'דיגול' ל'דילוג' - "אפילו אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק אמר הקדוש ברוך הוא: חביב הוא עלי 'ודגלו עלי אהבה' ודילוגו עלי אהבה". כאן הדברים מקבלים נופך נוסף, האהבה שורה במחנה לא רק כשהוא סדור על דגליו ולימודו  מובנה. גם במציאות של דילוגים, שיבושים ובלבול מעיד הקב"ה שדגל האהבה ממשיך להתנוסס בגאון.

בספרי החסידות מצאנו מובן נוסף לדילוג האהוב, שיש בו עידוד גדול הנוגע לימינו. ר' יחזקאל פנט  [מראה יחזקאל במדבר] כותב על  מי 'שהעביר כמה ימים ושבועות בימי הספירה שלא תיקן כלום א"כ איך יכול לעלות אל הר ה' בחג הקדוש הבע"ל'. אין תחושת תסכול גדולה יותר ממי שעשרות ימי הספירה עברו עליו מבלי שהתחולל בקרבו שינוי. לאדם כזה הוא מייעץ "כשמאחד עם קונו ואינו עושה בשביל עצמו הוא יכול לדלג,.., וכשעבודתם באהבה יכולים לדלג למדריגה עליונה אפילו שלא כסדר". כאן האהבה אינה מצדו של האלוקים אלא דווקא מכיוונו של האדם. מי שאוהב את קונו ומשקיע את כל מאווייו בהתאחדות נפשית תוך התעלמות מרצונו האישי - יכול להפוך סדרי בראשית ולדלג ישר למדרגה גבוהה.

דברים מרתקים אלו ממחישים מהפכה גדולה בהבנת הדגל הלאומי והאלוקי - מסידור חיצוני קבוע השמור למלאכים הוא הופך למערכת יחסים סלחנית וסוערת המאפשרת מפגש ישיר גם עם בני אדם חלשים שחייהם רצופים דילוגים או מלאים בעיכובים.