ראייתו של בלעם וראייתה של הארץ

פרשת בלק היא אחת מן הפרשות המסתוריות ביותר בתורה. פסוקי הפרשה ניתנים לדרשות והבנות רבות, דמויותיה מסתוריות והיחסים בין דמויות אלו ובין העמים שבהנהגתם מעורפלים לא מעט. אחד הדברים המסתוריים שבפרשה הוא המניע של בלק לקלל את עם ישראל ושל בלעם לשתף עמו פעולה.

אמת הוא שבקריאת פשט הפסוקים משתמע שבלק חשש מכך שישראל יכבוש את ארצו ולכן רצה להחליש את כוחם - 'וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר' [במדבר כב ו].

אבל בעיון נוסף, מדוע שיחשוש בלק מכך שישראל יכבשו את ארצו, בעוד מעולם לא עשו זאת ולא עלה על ליבם לעשות זאת. מלמדנו המדרש, כי חששו של בלק לא היה מכניסתם של ישראל לארצו שלו, אלא לארץ אחרת - ''ואגרשנו מן הארץ' לא היה מבקש אלא לגרשם שלא יכנסו לארץ' [במדבר רבה בלק כ]. ועדיין יש לנו לתמוה, מה חששו של בלק ובלעם שיכנסו ישראל לארצם.

כנראה, שכל מהותה של ארץ ישראל מנוגדת לתפישת עולמם של בלעם. דברים אלו התפרשו יפה בדברי בעל שם משמואל על דברי המדרש - 'שכוונת הרשעים הללו היתה להפריד הגשמיות שלא יהי' בה שום חלק רוחני וקדושה, ויטלו ישראל החלק הרוחני לבד אפי' לישב תחת ענני כבוד ולאכול מן, והם יטלו את הגשמיות מטונף בטנופא דהאי עלמא.., היפוך הכוונה אלקית לעשות מהגשמיות רוחניות, ושיתקדש גם חומר הארץ, והיינו ע"י שישראל עוסקים בדברים הגשמיים בקדושה ובטהרה בזה מכניסים קדושה גם לגשם, והם רצו להכניס כחות הטומאה בכל הדברים הגשמיים עד שבלתי אפשר יהי' לישראל להתקדש בעשותם הדברים הגשמיים.' [שם משמואל קרח תרע"ד, וכן בשנת תרע"ב ותרע"ג].

בלעם אינו מתנגד אל הקודש, אבל הוא לא יכול לאפשר את החיבור של הקודש עם עולם החול. חיבור כזה יתאפשר רק בארץ ישראל ולכן בלעם עושה ככל שמתאפשר לו על מנת למנוע את כניסתם של ישראל אליה. זאת, מבקש בלעם לעשות לא רק באיומים והפחדות על ישראל אלא בטיעונים ונימוקים כלפי הקב"ה בעצמו - 'אמר שמא אפתנו ויתרצה' [רש"י במדבר כב כ]. מה יכול לפתות את הקב"ה להסכים למעשהו של בלעם ולמנוע את כניסת ישראל לארץ המובטחת, רק טיעונים ונימוקים המבקשים לשמר את הרוח ואת הקודש. אלו הטיעונים שאותם רוצה בלעם לטעון, במטרתו האישית להפריד בין הקודש ובין החול. בלעם בא כביכול בטענה לטובת עם ישראל שימשיכו לעבוד את הקב"ה במדבר ויחיו חיים רוחניים, ולא יתעסקו בעניינים גשמיים שעלולים לפגום בהם. כאשר, כוונתו כמובן היא להשאיר לעצמו את זוהמת החול וטומאתו.

תמציתה של התפישה הבלעמית מופיעה בפסוק שבו - באופן חריג - מדבר בלעם על עצמו. פסוק זה הוא בעל משמעות גדולה לבלעם בעברו ובעתידו - 'מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ' [במדבר כג י].

ראשיתו של הפסוק בשאלה-תמיהה 'מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב', בלעם מתבונן בתורת ישראל ומוצא בה יחס משמעותי ורחב לכל הדברים הנוגעים לעולם החול - תרתי משמע. 'אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר: 'לא תחרוש בשור ובחמור', 'לא תזרע כלאים', אפר פרה, ועפר סוטה וכיוצא בהם..' [רש"י במדבר כג י]. כיון שכך, אין לו אלא לתמוה איזו תורה משונה יש כאן שמוצאת אפילו בעפר מצוות רבות עד בלי די. בלעם המנתק את הקודש והחול ולא מוצא בעולם הגשמי שום נקודה של קודש אלא טומאה בלבד, אינו יכול שלא לשאול 'מי מנה.. ומספר?'. לא פלא שאיש כזה אינו יכול לאפשר מציאות בעולם של עם היושב בארצו ומקיים בה מצוות שכל תכליתן הוא שהן תלויות בארץ.

יתרה מזו, שאלה זו התפרשה בדברי חז"ל כאירוע מכונן בחיי בלעם - 'דרש ר' אבהו, מאי דכתיב 'מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל'?, מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, מתי תבא טפה שהצדיק נוצר ממנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר: 'מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה?', מיד נסמית עינו, דכתיב 'נאום הגבר שתום העין'' [נדה לא א]. בלעם מאבד את עינו בדיוק בגלל התפישה שאותה תיארנו בדברינו. הוא אינו יכול להבין איך טהרה וקדושה יכולים לשמש בערבוביה עם עניינים הקשורים ליחסי אישות והולדת ילדים. עיניו אינם יכולים לראות את העולם באופן שאינו חד-מימדי, הכופל את המבט החיצוני ואת המבט הפנימי ומוצא במציאות עומק, מורכבות ורב-גוניות.

עינו האחת של בלעם עומדת בסתירה לראיית הקב"ה בארץ ישראל - 'ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אתה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה' [דברים יא יב]. עיניו של בלעם לא יכולות לראות מציאות של השגחה פרטית, של אלוקים גדול ונישא היורד עד תחתיות ארץ ומצוי בכל ענייניה. הלא תפישתו של בלעם מבקשת לנתק בין השמים ובין הארץ, להציב מחיצה ביניהם ולמנוע מה'עין רואה' לצפות למרחוק.

כעת, נבוא לעיין בסופו של הפסוק - 'תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ', לכאורה בקשה נעלה השואפת למעלה רוחנית עליונה של יושר. אולם בעיון מדוקדק אנו מוצאים פה טעות יסודית במשאלת הלב, בלעם לא משתוקק לחיי ישרים אלא רק למעלתם הרוחנית לאחר המוות. בעולם המוות אין לבלעם בעיה להסתופף תחת כנפי השכינה, שם ממילא לא קיימות בעיות החיים ואתגריהם. אבל בעולם הזה, בלעם לא מסוגל לסבול את המעורבות של הקודש בחייו האישיים.

תפישה זו מקדשת את הקודש אצל המוות, אבל תפישה זו לא מתקיימת בארץ ישראל שמבקשת להחיות את הקודש. דברים מעין אלו כתב הרב צבי יהודה על אבניה של ארץ ישראל ובירתה - ירושלים: "ישנן אבני דומם, אבנים דוממות בניגוד לצומח חי ומדבר. אבל ישנן גם אבני לבבות, לבבות ממש. לב, זה מרכז, מרכז החיים, משם יוצא ומתפשט זרם חיים לכל אברי הגוף, כך הם ממש האבנים האלה, אלא שכאן לפנינו הן מרכז, מרכז חיינו, בית חיינו ... ירושלים היא קדושה לשלוש דתות, להם, לגויים היא קדושה- קדושה של קברים וחורבן. לנו היא קדושה - קדושה של חיים, של מלך העולם וקורא הדורות ומסדר תקופותיהם ראשיתם ואחריתם". ובהקשר לזה היה מספר, שסבתו נסעה לא"י בספינה שהיו בה כמרים רוסיים. בראותם יהודיה זקנה התגרו בה ושאלוה, מה יש לזקנה כמוה לעשות בא"י. כדרכם של יהודים ענתה בשאלה – ומה יש לכם לעשות שם? ענו לה הכמרים: הרי קברו של האלוהים שלנו שם. גחכה הזקנה האלהים שלכם קבור שם? האלקים שלי חי שם!.

לא פלא שהמדרש [דברים לג ג] מתאר שמול בלעם המבקש לפגוע בישראל ולזכות ש'תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים', מבקשת האתון שלו - 'אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים' [תהלים קטז ט]. ואין לך ארצות החיים יותר מ'ארץ ישראל ששכינתו שם, והיושבים בה חיים ובריאים' [רד"ק]. גם אנו, זוכרים את עצת בלק ומבקשים לראות את העולם במבט כפול, להיכנס לארץ ישראל ולהתהלך בה עד כי נראה בשיבת ה' לארצו עין בעין.