מעשה באדם שניקה ספריו וניקה לבו

"אל תשכח לנקות את הספרים שלך לפסח, כמו ששכחת בשנה שעברה" אמרה לו אשתו בדרך אגב, כששניהם מקרצפים את כתמי השומן העיקש מדפנות התנור. "הספרים שלי... הספרים שלי?... שלי?..." ענה לעצמו. אט אט הספרים האלו פסקו מלהיות שלו, מאז שקנה אותם אי שם בשנות העשרים המוקדמות ועד היום, כשקולות היובל נשמעים באוזניו.

הוא זוכר היטב כמה שמח כשקנה אותם בחנות הספרים הקטנה שליד הישיבה, איך התגאה בסט הגמרא הראשון ועטף בעדינות את ה'שולחן ערוך' בתחילת שנותיו בכולל ההלכה. עוד נותר בכמה מספריו כתב ידו המעוגל: "לה' הארץ ומלואה, ספר זה בחזקת...". הכתב שלו נותר מעוגל כשהיה, אבל עכשיו יש בחייו יותר ארץ ומלואה מאשר ה', ואת חזקתו על הספר די איבד. הם נפגשים רק פעם בשנה, כשהוא מעלעל בהם במהירות, מנקה מהם את החמץ שאין בהם, ומנסה גם להסיר מהם את ההחמצה שלא חסרה להם.

"אני רוצה ספרייה גדולה מלאה ספרי קודש במרכז הסלון" היה אומר תמיד לארוסתו, זו שעכשיו שוטפת את צלחות הפלסטיק מארוחת הערב של הנכדים. ופתאום מצא את עצמו מולה, ספרייה גדולה מלאה ספרי קודש במרכז הסלון. נדמה באזניו כאילו הוא שומע אותם שואלים אותו בלמדנות של פעם, כשקצוות דפיהם מתעקלים כמו אגודל למדנית - "מהיכן באת?" ו"מה ראית?" ו"מה יוצא מזה?" והוא משיב להם, שבא מהחיים שהציפו אותו, והוא רואה כמה חכמה יש בהם, ואם רק יפגשו מחדש כמה טוב יצא מזה.

וכשהבחין בתשובותיהם הפסקניות - "יש לחלק" ו"לא שייך", לבו חפץ לומר להם ש"אין לחלק" ו"יש לתרץ" ואולי אפילו רק "נישאר בצריך עיון" ו"ה' יאיר עינינו".

ותוך כדי שהשקלא והטריא בינו ובין ספריו ממשיכה להתנהל בסערה למדנית, פתח בלי משים את דלתות הספרייה וניסה להוציא ממנה ספר אחד או שניים. הספרים היו דחוסים ודבוקים כדבלת תאנים מיובשת, לא הצליח לחלץ אף אחד מהם.

במאבק העיקש בין הספרים החתומים ובין לבו הפתוח, הוא הפיל לרצפה ספר תהלים ישן. כשהתכופף להרים אותו ולנשקו בשפתיו היבשות, הרגיש לחלוחית בדפיו. עיניו, אלו שנעצמות מיד כשמתחיל השיעור בכל צהרי שבת, החלו לדמוע ללא הרף.

ראה את המקום הקבוע של מפתחות הרכב במדף העליון, כל ערב הוא מניח אותם שם ולוקח אותם למחרת בבוקר. וכמין טקס קבוע, לפני שהוא יוצא אל ארץ ומלואה, הוא לא שוכח להעיף מבט. להסתכל בסט הגמרא הראשון שלו ולבדוק אם השולחן ערוך עדיין עטוף כמו פעם.

ולרגע אחד עולה בו החלום ההוא מהישיבה, מתעקש לשבת בצידה של הבושה הגדולה שהייתה שם כל הזמן. כשסגר את ספר התהלים ומכניס אותו למקום הקבוע מעל עטיפת השולחן ערוך, צדו עיניו את הפסוק שהיה אומר בתפילה, לפני שהיה פוסע לאחוריו ושב אל חייו: "אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ. אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְו‍ֹתֶיךָ".

כשנישק את כריכת התהלים ידע שהשנה, יותר מכל שנה אחרת, הוא לא ישכח לנקות את הספרים שלו.