*תובנה לפרשת דברים התשע"ז*

מהפסוק בפרשתנו: "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו" למד רש"י [כתובות קו א] מצוה חדשה: "מכאן *שמצוות עשה לדיינים שישפטו*".

למעשה, לולא שהתורה ציוותה על הדיין לדון ולפסוק, לא היתה לו סמכות ורשות לקבוע מי חייב ומי זכאי. היכולת לשפוט את מעשי השני וכוונותיו היא רק מחמת הציווי האלוקי "כי המשפט לאלוהים הוא".

כנגד זאת, מתאר הנצי"ב [מרומי שדה סוכה נב] את המציאות בבית שני "שהרבו *שפיכות דמים לשם מצוה, שהיו חושבים שפלוני הוא צדוקי ואפיקורס* שמצווה להוריד".

מציאות שבה דנים את השני מסברה אישית ובתחושת שליחות דתית מבלי שהקב"ה ציווה מובילה בהכרח לטעות וחורבן..