*תובנה לפרשת ראה התשע"ז*

בשני מקומות בפרשה, התורה מצווה על נתינת מעשר שני. עשירית מהיבול שהבעלים נותן *לעצמו* - הוא אוכל אותו בטהרה בירושלים תוך שהוא מוקף באנשי המקדש והתורה שבעיר.

הנימוק למצוה הוא יראת שמים - "לְמַעַן תִּלְמַד *לְיִרְאָה* אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים" אבל הקיום שלה מתואר כדבר משמח: 
" *וְשָׂמַחְתָּ* לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ".

במעשר שני יכולות היראה והשמחה להתקיים בו זמנית כיון שבה האדם משלב בין היבול החומרי שלו ובין קדושתה של ירושלים. כשהחול פוגש את הקודש בהרמוניה, האדם ירא מה' אך גם שמח בהישגיו.

קדושה אמיתית איננה תיון - תמצית הפוגשת את המים פעם אחת ומותירה חותם דהוי. הקדושה היא כמו קפה, המעורב במים ונוסך בכולם את טעמו המיוחד.