תקיעות בדרך החוצה

מן המפורסמות הוא, שתקיעות שופר מתפרסת לאורך כל תפילת מוסף - לפניה, במהלכה ולאחריה. תחילה - אנו תוקעים כשהציבור מיושב, לאחר מכן נעמד הציבור לתפילת מוסף וגם בתפילת הלחש ובחזרה שב הציבור ותוקע. לאחר כל אלו, במהלך הקדיש שלאחר התפילה תוקעים בפעם האחרונה עד לתרועה האחרונה הנשמעת לאחר שהתפילה מסתיימת.

מאה התקיעות ביום ראש השנה, המתפצלות לתקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד, הסעירו את עולם הלמדנות - ראשונים ואחרונים. כולם נחלקו במשמעות התקיעות ובברכות שנאמרות לפני ובמהלך התקיעות. אחת מנקודות המחלוקת היא מהן התקיעות העיקריות יותר - התקיעות הראשונות לפני תפילת מוסף או התקיעות במהלך תפילת לחש של מוסף וחזרת הש"ץ.

אחת השיטות הכי מפתיעות היא שיטתו של רבנו זרחיה הלוי - בעל המאור (ראש השנה יב א, בדפי הרי"ף): 'התקיעות שתוקעים כשהם יושבים - אלו התקיעות שתוקעים בסדר ברכות בתפילת שליח ציבור. ואף על פי שהן מעומד לש"ץ, אינן לשאר העם אלא מיושב. ותקיעה שמעומד היה מנהג בידם שהיו תוקעים אותה כשהיו יוצאים מבית הכנסת. ומצאתי סעד לדברי בחיבורי הגאונים כדאמר רב סעדיה ז"ל אחר תפילת המוסף מריעין תרועה גדולה לערבב השטן'.

בעוד שלרמב"ן התקיעות שאחרי מוסף הן מנהג, ולרמב"ם - הן נשמעות כחלק מסדר הברכות, בעל המאור חולק על כולם. התקיעות הראשונות הסמוכות לברכה 'לשמוע קול שופר', התקיעות שנאמרות יחד עם התפילה - כל אלו בעיני בעל המאור הן תקיעות דמיושב, משום שהציבור יכול לשבת בהן. יתרה מזו, הרב סולוביצ'יק (הררי קדם א ו) לומד בדעת בעל המאור, שהתקיעות דמיושב לפני סדר התפילה אינם מן הדין וניתן לוותר עליהן. תקיעות אלו הן רק הקדמה לתקיעות העיקריות, שהן עשרת התקיעות הקצרות בקדיש שלאחר חזרת הש"ץ.

בעל המאור נסמך על שיטת רב סעדיה גאון הרואה את התרועה הגדולה כתקיעה החשובה ביותר. אם מטרת התקיעות היא לערבב את השטן, התקיעה שמשיגה את המטרה הזו היא התרועה הגדולה הנאמרת לאחר תפילת 'עלינו לשבח'. תקיעות אלו אינן מנהג הגאונים, לשם השלמת מניין התקיעות למאה או מאה ואחת, אלא עיקר דין הגמרא. הוא מוסיף ומציין מנהג של יחידים המופיע בירושלמי, שיחידים תוקעין לאחר התפלה כמצוה מן המובחר וכדי לערבב את השטן.

התקיעות האחרונות שאדם שומע, ממש רגע לפני היציאה מבית הכנסת, אחרי עשרות רבות של תקיעות ותפילה ארוכה כל כך - הן התקיעות החשובות ביותר. הן נקראות תקיעות דמעומד, משום שבהן הציבור מתחיל לעמוד בדרך לביתם. יתרה מזו, רס"ג טוען שהתקיעה החשובה ביותר היא אחת ויחידה, זו שנשמעת לאחר שהכול כמעט והסתיים. כל מי שחווה תקיעת שופר בבית הכנסת יודע, שהתקיעות הללו נשמעות כמעט בחטף - בעוד הציבור כבר עסוק בהתארגנות לצאת אל ביתם. התרועה הגדולה נשמעת בעוד הגבאים משתיקים את הקהל שהחל כבר בשיחת חברים תוך כדי קיפול הטלית.

דבריו של בעל המאור מדהימים במשמעותם, עיקר קיום המצווה מהתורה מתקיימת לא במהלך תקיעות מיוחדות, לא כחלק מן התפילה המלכותית. התורה רוצה שאדם ישמע את קול השופר כשהוא עומד לצאת מהמעטפת המגוננת של בית הכנסת ויוצא אל הרחוב. דווקא שם, לאחר שהוריד האדם את הטלית מעל ראשו וסגר את מחזור התפילה - נשמעות התקיעות הקצרות הנחתמות בתרועה הגדולה. ערבוב השטן יכול להתרחש רק אז, בנקודת החיבור בין פנימיות הלב שיצאה דרך השופר ובין חיצוניות המציאות. הבחירה לשמוע את קול השופר היא זו שמאפשרת את החיבור הזה ומונעת מהשטן 'שלא יקטרג עליהם אחר התפלה, שהולכים ואוכלים ושותים ושמחים, לומר שאינם יראים מאימת יום הדין' (ט"ז או"ח תקצו א).

כבר במעמד הר סיני, התוועדנו לקול ארוך של שופר הנשמע בסופו של המעמד, המתיר את החזרה לשגרה מקדושת שכינת הר סיני - 'בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר' (שמות יט יג). קול דומה נשמע גם בהפלת חומות יריחו - 'וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל, כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ' (יהושע ו ה). מה שמשלים את תפילות הכוהנים הוא קול העם המריע בכניסתו אל הארץ אחרי שנים של שהיה תחת כנפי השכינה בענני הכבוד של שנות המדבר. תרועה כזו נשמעת בכל שנה, כשהעם יוצא מענני הכבוד של השכינה השורה בבתי הכנסיות ונוחת אל קרקע המציאות המורכבת.

למרות החידוש של דעת היחיד של רבינו זרחיה, הרי שכעת הוא מובן ביותר. אם תקיעת השופר מבקשת להמליך את אלוהים על המציאות ועל האדם, מבוארת יפה דעתו של בעל המאור הסוברת שעיקר התקיעה היא זו הסמוכה לרגע שבו האדם יפגש עם המציאות.