בין לידה לעקדה

אחד הפיוטים המיוחדים הנאמרים בראש השנה, ואף ביום הכיפורים, בעדות ספרד והמזרח הוא 'עת שערי רצון' שבתיו נחתמים במשפט 'עוקד והנעקד והמזבח'. הפיוט חובר על ידי משורר יהודי ספרדי בשם רבי יהודה בן שמואל אבן-עבאס. ר' יהודה חי במאה הי"ב, נולד בפאס ונדד לאזור בבל וארם צובא. נדודיו החלו בעקבות מלחמות שפשטו במרוקו אך הוא המשיך במסעותיו אל העיר מוצול שבה התגורר בנו. בנו של ר' יהודה - שמואל, התאסלם במהלך חייו וכתב ספר כנגד חכמי ישראל. שמא יתכן, שהבן התאסלם עוד בימי חייו של אביו ומשום כך האב קיווה להיפגש אתו ולשכנעו לחזור למוטב. יש הסוברים, שצערו זה של האב על בנו שיצא לתרבות רעה משוקע בתוך הפיוט המרגש והכואב.

פיוט זה מתאר את עקידת יצחק - את הציווי עליה, את התהליך בדרך אליה ואת סיומה והשלכותיה. נבקש לעיין בפיוט ולמצוא בו היבט מיוחד המאיר את העקדה באופן שלא קיים בפסוקי התורה. יתכן, שהחידוש בדברינו יבקש לנגוע בכאב של אב שבנו לא בוחר בדרכה של תורה.

עיון בבתי הפיוט מגלה תוספות מיוחדות על חלקה של שרה אמנו בעקדה. בעוד שבתורה, שרה לא מוזכרת בהקשר לעקידה כלל ועיקר - הפיוט שלנו מקדיש לה כמה וכמה בתים משמעותיים. נעיז ונאמר, שפיוט זה מבקש להנכיח את שרה בעקדה ומשום כך הוא נתחבב מאוד על הנשים. לא לשווא, בקהילות רבות במרוקו פיוט זה היה נאמר בזמן הלידה - מתחילת צירי הלידה ועד לדת התינוק. במקביל לעבודת המיילדות, היו החזנים והילדים שרים את הפיוט כמה וכמה פעמים כשהם מלווים את אמירת הפיוט בתקיעת שופר.

כבר בתחילת הפיוט, הפייטן מתאר שיחה בין אברהם לשרה לפני העקידה:

אָמַר לְשָׂרָה: 'כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק

גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק,

אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חַָק!'

אָמְרָה: 'לְכָה אָדוֹן, אֲבָל אַל תִּרְחַק!'

עָנָהּ: 'יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵח'

אברהם מספר לשרה שהוא רוצה ללמד את יצחק את חוקי האלוהים ואת עבודתו, והיא מצדה מסכימה בתנאי שלא ילך רחוק מדי, והוא אכן מרגיע את שרה בביטחון מלא באלוהים.

מוזכרת שרה בפיוט פעם נוספת והפעם אנו פוגשים אותה כשיצחק מדבר עליה בשעה שאביו קושר אותו למזבח ומכין אותו לקראת שחיטה:

'שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה,

הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה -

הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה.

אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה?

צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ!...

קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲֶפְרִי,

וְאְמֹר לְשָׂרָה: 'זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ'.

יצחק מודאג מה יהיה עם אמו לאחר שיספרו לה שבנה היקר נשחט ונשרף, הוא מבקש לקחת אליה את מה שישאר מאפרו על מנת שריחו ישמש לה כמזכרת.

דברים מרטיטי לב אלו שהפייטן משבץ בתיאור מהלך העקידה אכן לא מוזכרים בתורה, אבל יסודם במדרשי חז"ל. אין ספק שמדרשים אלו עמדו בפני הפייטן כשהוא מחבר את מילות הפיוט ועיון בהם יכול להוסיף נופך בהפנמת משמעות הפיוט. כך מתוארים הדברים בלשונו של המדרש (תנחומא וירא): אמר אברהם: 'מה אעשה אם אגלה לשרה, נשים דעתן קלה עליהן בדבר קטן, כ"ש בדבר גדול כזה. ואם לא אגלה לה ואגבנו ממנה בעת שלא תראה אותו - תהרוג את עצמה!'. מה עשה? אמר לשרה: 'תקנו לנו מאכל ומשתה ונאכל ונשמח'. אמרה לו: 'מה היום מיומים, ומה טיבה של שמחה זו?'. אמר להם: 'זקנים כמותינו נולד להם בן בזקנותם כדי לאכול ולשתות ולשמוח'. הלכה ותקנה המאכל. כשהיו בתוך המאכל, אמר לה: 'את יודעת כשאני בן ג' שנים הכרתי את בוראי והנער הזה גדול ולא נחנך, ויש מקום אחד רחוק ממנו מעט ששם מחנכין את הנערים אקחנו ואחנכנו שם'. אמרה לו: 'לך לשלום'.

המדרש מנמק את ההסבר של אברהם לשרה על לקיחת יצחק ללימוד במקום לעקידה, בדאגה של אברהם לחייה של שרה. אברהם לא יכול לספר לשרה שבנה הולך למות ומאידך, הוא גם לא יכול לקחת אותו בהפתעה ולכן הוא לוקח אותו בתואנה אחרת. שרה למעשה שולחת את בעלה ובנה לבית המדרש שבו ילמדו כיצד להקריב קורבן, מבלי לדעת שהוא עצמו הקרבן.

שרה למעשה יודעת על התרחשותה העתידית של העקידה, אלא שהיא מדמיינת עקידה מסוג אחר לגמרי. היא מדמיינת את בנה נכנס עם אביו לבית המדרש, לבית ה' שבו יקריבו השניים קורבנות, ישאו תפילה ויעסקו בחכמת האל. שרה מכירה את בעלה שנוהג כן במשך כל חייו כפי שמעיד עליו הפסוק (בראשית יח יט): 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט'. לא זו בלבד, אלא ששרה שותפה להולכת יצחק יחד עם אביו בפועל ממש. המדרש (תנחומא חיי שרה) דורש עליה: 'ותקם בעוד לילה', אימתי? 'וישכם אברהם בבוקר''. כלומר, כשאברהם קם מוקדם בבוקר לחבוש את החמור, שרה נמצאת שם עוד לפניו - מבעוד לילה הקודם לבוקר.

שרה רוצה שיצחק יעקוד את עצמו לקב"ה, אבל היא רוצה עקידה פנימית - שעבוד כוחות הנפש והתמסרות לתורה. היא אומרת לאברהם 'אל תרחק!', אל תלמד את הילד עבודה חיצונית ומרוחקת בלבד, אל תלך רחוק מדי. ובתחושות הללו היא מלווה את החבורה ההולכת אל הלא נודע. וכבר ה'שם משמואל' (חיי שרה) שואל על הסיטואציה המוזרה הזו ועונה באופן מופלא - '.. ובמדרש שגם שרה עמדה בבוקר והלכה עמם לשלחם, אף שהיא לא ידעה מהעקידה ומה תועלת היתה לאברהם בזה?. אך לפי דרכנו, יש לומר שאף שחשבה שהוליכו לבית שם ועבר ללמוד תורה כבמדרש, מ"מ ליותה אותם.., והיינו שמזלה חזי שהשטן יעמוד לפניהם בדרך להפריע הליכתם, ע"כ עשתה להם לויה כדי שמדתה.. תקום להם בדרך להנצל מכל דיבוק רע, ובודאי שהי' להועיל שהשטן לא יכול להם'. שרה אמנם לא יודעת על המשמעות שלשמה אברהם מוליך את בנה, אבל כוחות הנפש שלה מעניקים להם ליווי רוחני מול כוחות השטן.

מפליא לראות, שהשטן עצמו משתמש במחשבותיה של שרה על מנת לסכל את מעשה העקידה: '.. קדמו השטן בדרך ונדמה לו כדמות זקן א"ל: 'לאן אתה הולך?', א"ל: 'להתפלל!' א"ל: 'ומי שהולך להתפלל למה אש ומאכלת בידו ועצים על כתפו'. א"ל: 'שמא נשהא יום או יומים ונשחט ונאפה ונאכל'. א"ל: 'זקן! לא שם הייתי כשאמר לך הקדוש ברוך הוא 'קח את בנך' וזקן כמותך ילך ויאבד בן שנתן לו למאה שנה'.. הלך מעליו ונדמה לבחור ועמד על ימינו של יצחק, א"ל: 'לאן אתה הולך?'. א"ל: 'ללמוד תורה'. א"ל: 'בחייך או במיתתך'. א"ל: 'וכי יש אדם שילמוד אחר מיתה?!'. א"ל: 'עלוב בר עלובה! כמה תעניות נתענית אמך עד שלא נולדת, והזקן הוא השתטה והוא הולך לשחטך'. אמר: 'אעפ"כ לא אעבור על דעת יוצרי ועל צווי אבי!''. השטן אינו אלא הרהורי ההתלבטויות וחיבוטי הנפש שמציפים את אברהם ויצחק, שמהרהרים באימא ששלחה אותם עם אוכל לימים של תפילה ותורה. אבל למול המחשבות הטורדניות, עומדת האמונה היוקדת שמוכנה לפתח את ההקרבה האישית להקרבה גופנית עד כדי מוות.

ואז, כשהאמת מתגלית, מתאר המדרש את שיחתם של אברהם ויצחק על האימא שנשאר בבית. 'אמר לו (יצחק לאברהם): 'אבא, לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על הבור או כשהיא עומדת על הגג שמא תפיל את עצמה ותמות'. בנוסף לדאגה לחייה הפיזיים של שרה, יצחק דואג גם לתחושותיה הנפשיות. כך מתאר המדרש במקום אחר (אוצר מדרשים (אייזנשטיין) ויושע): 'ושרפני יפה יפה, וטול אפר שלי והוליכו אצל שרה אמי ותניחו בתיבה בחדר שלה, ובכל שעה ושעה שהיא נכנסת בחדר שלה תזכור את יצחק בנה בבכי'. ובנוסף לכל - 'ועוד אמר יצחק לאביו יותר מזה כשתשחטני ותבדל ממני ותלך אצל שרה אמי אם תשאל ממך 'אנה יצחק בני?' מה תאמר לה? ומה תעשו לזקנתכם? אמר לו אברהם אנו יודעים שאחריך יהיו ימינו מועטים, הוא שנחמנו עד שלא נולדת הוא ינחמנו מיום זה ואילך'.

יצחק יודע שאמא מבקשת משהו פנימי, היא רוצה בן תלמיד חכם ובעל תפילה והוא מתלבט כיצד למלא את משאלתה. לכן הוא רוצה שהאפר שלו יהיה בתיבה הטמונה בחדר, שבאמצעותה שרה תתייחד עם הריח של יצחק - עם הנקודה העמוקה והפנימית ביותר המסומלת בריח שהוא 'דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו' (ברכות מג ב).

אבל, בסופו של דבר - שרה היא זו שצדקה. את הציווי 'אל תרחק' אומר גם המלאך לאברהם במילים אחרות - 'אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה' (בראשית כב יב). ואכן, כפי שציפתה שרה, יצחק לא נהרג אלא הולך לשנים של לימוד תורה, להוראת עבודת שחק, להכיר את בוראו במקום שבו מחנכין את הנערים. לאחר העקדה, יצחק הולך ללמוד תורה בבית מדרשם של שם ועבר. אנחנו נפגוש אותו רק כעבור שלוש שנים, כפי שרומז הפסוק - 'וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי' (בראשית כד סב) ותרגום יונתן בן עוזיאל מרחיב - 'ויצחק היה בא מבית מדרשו של שם הגדול מבוא הבאר שנתגלה עליו חי וקים, שרואה ולא נראה'. דבריו של אברהם שגם הוא הכיר את בוראו לאחר שלוש שנים וחפץ שבנו ימשיך אותו, מתממשים במלואם בלא שנתכוון.

התיאור בפסוק של מקום הלימוד של יצחק מוכר לנו מהסיפור של הגר וישמעאל, שבו הייתה מעורבת שרה באופן יוצא דופן. שרה חוששת לחינוכו של יצחק מהשפעת ישמעאל ובוחרת לפתור את האתגר הזה בצורה מעשית. היא מבקשת להרחיק את ישמעאל אל מחוץ לביתם. הפעם, ישמעאל הוא זה שחווה את החוויה של הליכה אל המוות לצד מי שהוליד אותו. אבל כבר שם גילה הקב"ה שהוא אינו חפץ במוות - 'וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה, וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל? כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת!' (יחזקאל יח לא-לב). יצחק הולך לאותו מקום, שבו התגלה אלוהים להגר לאחר שלא נראה אליה בתחילה. שם הוא לומד, שעבודת האל לא תמיד מתפרשת כפי שהיא נראית כלפי חוץ. העקידה לא הייתה מעשה חיצוני בעלמא, אלא בקשה להתמסרות נשמתית פנימית.

ואכן, יצחק עושה לעצמו לאחר העקידה לב חדש ורוח חדשה, העקידה לא הרגה את יצחק אלא הולידה אותו מחדש. 'רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַחֶרֶב עַל צַוָּארוֹ פָּרְחָה וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ שֶׁל יִצְחָק. כֵּיוָן שֶׁהִשְׁמִיעַ קוֹלוֹ מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים וְאָמַר 'אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר', חָזְרָה הַנֶּפֶשׁ לְגוּפוֹ, וְהִתִּירוֹ וְעָמַד עַל רַגְלָיו. וְרָאָה יִצְחָק תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, שֶׁכָּל הַמֵּתִים עֲתִידִין לְהֵחָיוֹת. בְּאוֹתָה שָׁעָה פָּתַח וְאָמַר בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְחַיֵּה הַמֵּתִים' (פרקי דרבי אליעזר לא). מול המוות שתוכנן לו על ידי אברהם, הרי ששרה היא זו ששלחה אותו ללידה נוספת. זאת שרה, שילדה לאברהם 'בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים' (בראשית כא ב). אור החיים הקדוש (שם) מדייק מלשון הרבים בפסוק ששרה ילדה את יצחק פעמיים - 'אומרו 'לזקוניו' ולא אמר 'לזקנתו',.. כי היה חסר בעת הלידה נפש מעולם העליון להוליד, ולא היתה לו אלא מעלמא דנוקבא. יכוין הכתוב כי ילדה אז וגם ילדה בו הכנת לידה אחרת לזקנה שנית של אברהם'. יצחק בן שלושים ושבע השנים הוא למעשה מת מהלך ככל אדם שאין לו בנים (נדרים סד ב), רק לאחר העקידה ושלוש שנות הלימוד שבעקבותיה - הוא נולד שוב כאיש העומד בזכות עצמו ויכול לשאת אישה ולהקים בית של תורה.

המפרשים שואלים כיצד שרה לא ידעה על העקידה, הרי 'למדנו שהיה טפל אברהם לשרה בנביאות' (רש"י בראשית כא יב), אך לפי דברינו שרה ידעה על העקידה באופן יותר מדויק מאברהם. בעוד הוא שמע בציווי האלוקי להעלות את יצחק לעולה ממש, הרי שהיא שומעת את מה שאכן קרה בפועל - להוליד את יצחק כאדם שהוא עולה תמימה. ההבדלים בין השניים ניכרו עוד בשעת הבשורה על לידת יצחק, שבה אברהם הגיב עליה באופן חיצוני ומוחשי - 'וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק' (בראשית יז יז) אבל שרה עושה זאת בצורה מופנמת יותר - 'וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ' (בראשית יח יב). זאת ועוד, אברהם מוליד את יצחק באופן ניסי ממש, זקן שבא בימים ובכל זאת כוחו במותניו. אבל שרה הולידה את יצחק באופן טבעי, היא חוזרת לראות דם נידה וגופה זוכה מחדש לעדנה. אברהם מוליד יצחק ניסי שאמור להסתלק מן העולם, אבל שרה מבקשת להוליד יצחק טבעי החי בין הבריות. את כוח ההולדה של שרה היא מעניקה לבנה המקבל את נפשו בחזרה.

אנו יודעים שרחל אמנו מתה בלידת בנה בנימין, אבל שמא גם שרה אמנו מתה בלידתו של בנה יצחק. המדרש (ויקרא רבה אחרי מות כ) מספר על השעה שיצחק חוזר מהעקידה - 'תדע שכן שחזר יצחק אצל אמו ואמרה לו: 'אן היית ברי?' א"ל: 'נטלני אבי והעלני הרים והורידני גבעות וכו''. אמרה: 'ווי על ברי דריותא [אוי על בן השיכורה], אלולי המלאך כבר היית שחוט?'. א"ל: 'אין'. באותה שעה צווחה ששה קולות כנגד ששה תקיעות אמרו לא הספיקה את הדבר עד שמתה'. יצחק מבקש לספר לאמו כמה רחוק הלכו השניים, והיא מוטרדת שמא אכן לא הבינה את הצו האלוקי בעקידה. שמא הייתה היא שיכורה מאהבה פנימית, שמא הגזימה כשראתה בעקידה רק סוד פנימי, היוצא בשעה שהיין נכנס. אבל כשהיא שומעת שהמלאך הוא זה שאמר לא לשחוט את יצחק היא מבינה עד כמה היא צדקה. באותו רגע, שרה מגיעה לשיא של דבקות פנימית וצווחת ששה קולות. ששה קולות פנימיים, הרומזים למידת היסוד הפנימית ובאים לידי ביטוי בתקיעת השופר היוצאת ממעמקי החזה.

מותה של שרה אינו מוות של אבל, שאין לה לאימא להתאבל על בנה בעודו חי. מותה אינו נפיחת נשמה של הפתעה או הלם שהרי היא דווקא רואה בבנה ההולך ללמוד את כל התממשות הציפיה שלה. מדובר בהתעלות נשמה ודבקות אלוקית שכולה שמחה עליונה. 'על דרך משל, אדם שמבשרים לו פתאום איזה בשורה טובה עד מאד, אשר אין הכלי שלו יכול לקבל - יכול להיות שימות תיכף מן רוב השמחה, שלא יכול הכלי שלו לקבל ולהכיל. וכידוע בעניין שרה, שפרחה נשמתה כשהגידו לה מבשורת יצחק שלא נשחט בהעקידה..' (דרך מצותיך קסב א, ראה עוד פירוש ריב"א חיי שרה וחומת אנך ישעיה נב ז). השמחה של שרה היא על כך שבנה חי, יתרה מזו - על כך שהדרך שלה חיה.

הפיוט 'עת שערי רצון' מבקש אף הוא להבליט את מקומה וגישתה של שרה בראש השנה. את התהליך שעבר יצחק, עוברת האומה כולה שלומדת בקריאת התורה של היום הראשון בראש השנה שאלוהים אינו חפץ במותו של ישמעאל, ובקריאת התורה של היום השני שאלוהים חפץ בחייו המתמסרים של יצחק. מיד לאחר מכן, הקהילה כולה מפייטת את הפיוט ובלבה משאלה לשנה אחרת. שנה שבה לא יהיו עוד עקידות יצחק בדרכו של יצחק, שנה שבה לא יהרגו בחורי ישראל על מזבח המולדת, שנה שבה לא תהיה עין בוכה ועולם ללא ירח. אבל יותר מכך, המשאלה היא להוליד שנה של עקידה ברוחה של שרה - התמסורת לתורה, שקיעה בלימוד ודבקות בתפילה. למשאלה הזו שותפים כל אומרי הפיוט, הגברים העטופים בעזרת הגברים והנשים הדומעות בעזרת הנשים. אותן נשים, שאימותיהן הפכו את הפיוט הזה לפיוט של לידה, של בקשה להביא לעולם חיים חדשים שיוקדשו לתורה ולתעודה. כולם ממשיכים את רוחו של הפייטן נמרמז על העקידה בעיניה של שרה, עקידה שאינה אלא לידה מלאת משמעות.