השופר - בכי של תינוק

כשחכמים מנסים לברר כיצד נשמעת התרועה הם מסתייעים בלשון הפסוקים, האחד ממצוות השופר והשני דווקא משירת דבורה המספרת על אמו של סיסרא. כך לומדת הגמרא (בבלי ראש השנה לג ב) -  'שיעור תרועה כשלש יבבות. והתניא: שיעור תרועה כשלשה שברים! - אמר אביי: בהא ודאי פליגי, דכתיב: 'יום תרועה יהיה לכם', ומתרגמינן: 'יום יבבא יהא לכון'. וכתיב באימיה דסיסרא: 'בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא'. מר סבר: גנוחי גנח, ומר סבר: ילולי יליל'. כלומר, המקור לקול הבסיסי של התרועה הוא הבכי של אם סיסרא אלא שיש ספק כיצד הבכי הזה נשמע - האם 'כאדם הגונח מלבו' או 'כאדם הבוכה ומקונן' (רש"י שם). רבים מן המפרשים תמהו על הבחירה ללמוד דבר יסודי כל כך כמו הצליל של תקיעת השופר דווקא מאמו של רשע גוי שנלחם בעם ישראל.

אמו של סיסרא לא משמשת רק לדיון התלמודי על קול השופר, היא הופכת גם למקור למספר התקיעות. למרות שהתורה ציוותה על תשע תקיעות בלבד, הרי שהמנהג הוא לתקוע כמאה קולות. מספר התקיעות הגדול הזה נלמד גם הוא מאמו של סיסרא. כך מובא בספר הערוך (ערך ערב א) - 'והני דמחמרי ועבדי שלושים כדיתבי ושלושים בלחש ושלושים על הסדר, כנגד מאה פעיות דפעתא אימיה דסיסרא, ואלו ועשרה אינון כשגומרים כל התפילה..'. אם היה ניתן לתרץ שהלימוד מאם סיסרא הוא רק בירור של המשמעות המעשית הנובעת מלשון הפסוקים, הרי שכאן הלימוד ממנה מביא לתוספת תקיעות משמעותית. לא בלבד, שהתוספת הזו אינה מופיעה בתורה אלא שיש הדנים כיצד היא מותרת לאור האיסור להוסיף על מצוות התורה. הקושיה אם כן, הולכת ומתעצמת פי מאה.

אם מעיינים בדברי הערוך למול פסוקי התנ"ך מגלים, שלא מצאנו בשום מקום שאם סיסרא אכן פעתה מאה פעיות. יש כאלו שדייקו את המספר הזה ממספר האותיות שיש בפסוקי השירה, אבל עדיין אין בזה יותר מרמז. ביאור מעניין לכך אנו מוצאים בספר המנהיג (מנהגים על סדר השנה לרבי אברהם בן נתן (1155-1215), ראש השנה כא): 'כנגד מאה פעיות שפעתה אם סיסרא, כך קבלתי. ומצאתי סמך לדבר במדרש (תנחומא אמור, ויקרא רבה כז ז) 'הֵן אַתֶּם מֵאַיִן וּפָעָלְכֶם מֵאָפַע' (ישעיהו מא כד) (מאפע הוא נוטריקון מאה פעיות), ממאה פעיות שהאשה פועה בלדתה, תשעים ותשע למיתה ואחת לחיים'. וצריכים לומר, כשהיתה אם סיסרא מיבבת - חבלי יולדה באו לה ופעתה כיולדה ונבעתה'. לפי הסברו המקורי, אם סיסרא המחכה לבנה, חווה מחדש את צירי הלידה ומתחילה לבכות כאשה הכורעת ללדת. בכל לידה בוכה האישה מאה פעמים, בכל הבכיות היא והעובר נמצאים בסכנת חיים המלווה את הלידה, עד הבכי האחרון שבו היא ניצלת והתינוק נולד בשעה טובה.

מה שמוביל את אם סיסרא לתחושות הללו היא דאגה אימהית כנה של אם לבנה השרוי במצוקה. זו הפעם היחידה בתנ"ך שבה אנו נפגשים עם דאגה כנה של אימא לבנה השרוי בסכנה. נשות הארמון מנסות לנחם את האימא המודאגת בנימוקים שכליים (שופטים ה כט-ל) - 'חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה, אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ. הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל, רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר, שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא, שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה, צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל'. המשפטים החכמים שהיא שומעת ומנסה להשמיע לעצמה מסבירים שסיסרא מתעכב מסיבות טובות של חלוקת השבויות והשלל הרב. אבל שמא דווקא הדיבורים על הרחם של הנשים השבויות מזכירות לה את פרי רחמה שלה. יתרה מזו, המלבי"ם (שופטים ה כח) מגלה לנו 'כי ראתה בחלון הקסם סיסרא שוכב ארצה, ואשה עומדת עליו הולמת ראשו ודם יורד מראשו'. אמו של סיסרא חוזה בדרך כישוף את בנה המת במראה של אישה מעל ראש בנה הזב דם, מראה שמזכיר אירוע של לידה. כל השלל והניצחון המובטח מתגמד למול האובדן האישי הנורא של הבן האהוב.

בניגוד לשרות הממלכה, אם סיסרא לא מודדת אותו לפי הישג אישי, שלל רב או ניצחון מזהיר. היא חוזרת לחוויה הראשונה שלה כאימא, לרגע הזה שבו סיסרא היה עבורה פשוט ילד, תינוק תמים הנולד לאחר בכי מרובה של מצוקה. את הרגע הזה אנחנו מנסים לשחזר בתקיעת השופר, ביום לידת המציאות כולה. אנו מבקשים כמותה, לחזור לנקודת ההתחלה שלנו בהתעלם מכל המעשים וההישגים שלנו. 'והיום הרת עולם ותבל ומלואה, כיושבת על המשבר אם לחסד או לשבט, תוקעין מאה קולות' (משך חכמה ויקרא כג כד). השופר בא לבטא בכי אימהי נוקב, אבל לא כנהי בעלמא אלא בכי של יציאה מן הרחם בשעת הלידה, שמשמשת לזיכרון גם אחרי שנים של עשיה וכישלונות. את הבכי הזה שומע אבינו מולידנו וגם הוא נזכר בנו כילדים רכים שנולדו מרחמיו - 'הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים. כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲ‍רַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'' (ירמיהו לא יט, הפטרה ליום ב' של ראש השנה).