להאריך בוידוי [תשובה א א]
כשהרמב"ם (תשובה
א א) מתאר את הוידוי הוא מוסיף: 'וכל
המרבה להתודות ומאריך בענין זה - הרי זה משובח'. לשונו
של הרמב"ם אינה רק בתיאור הוידוי אלא בעצם ההגדרה של מצוות הוידוי, כפי
שמופיע במניין המצוות (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה עג)
- 'ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו'.
דברים אלו מופיעים גם במניין המצוות בלשונו של בעל ספר החינוך (מצוות
עשה שסד) - 'כלומר שיזכיר החטא שעשה בפירוש
בפיו, ויבקש כפרה עליו ויאריך בדבר כפי מה שיהיה צחות לשונו'. דברים
אלו מעלים תמיהה, שהרי לשון הוידוי מסתכמת במספר מילים בודדות - 'חטאתי,
עויתי, פשעתי' - ומדוע שתהיה מעלה בוידוי מרובה וארוך. אגב,
הכפילות 'מרבה להתודות ומאריך' מראה
שאריכות הוידוי היא גם תוספת במספר הוידויים וגם באורכו של כל וידוי בפני עצמו.
אריכות מרובה זו מבקשת לשוות להליך התשובה אופי ומשמעות מיוחדים.
יסוד דברים אלו מצוי בדברי
הגמרא (בבלי יומא פז ב) המתארת את הוידוי ביום הכיפורים:
'ואף על פי שהתודה קודם שאכל
ושתה - מתודה לאחר שיאכל וישתה, שמא אירע דבר קלקלה בסעודה. ואף על פי שהתודה ערבית
- יתודה שחרית, שחרית - יתודה במוסף, במוסף - יתודה במנחה, במנחה - יתודה בנעילה. והיכן
אומרו? יחיד אחר תפלתו, ושליח צבור אומרו באמצע.
מאי אמר? - אמר רב: אתה יודע
רזי עולם. ושמואל אמר: ממעמקי הלב. ולוי אמר: ובתורתך כתוב לאמר. רבי יוחנן אמר: רבון
העולמים. רבי יהודה אמר: כי עונותינו רבו מלמנות וחטאתינו עצמו מספר. רב המנונא אמר:
'אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי, קל
וחומר במיתתי. הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה. יהי רצון מלפניך שלא אחטא, ומה
שחטאתי מרוק ברחמיך אבל לא על ידי יסורין'. והיינו וידויא דרבא כולה שתא. ודרב המנונא
זוטא ביומא דכפורי.
אמר מר זוטרא: לא אמרן אלא דלא
אמר אבל אנחנו חטאנו. אבל אמר אבל אנחנו חטאנו - תו לא צריך. דאמר בר המדודי: הוה קאימנא
קמיה דשמואל, והוה יתיב, וכי מטא שליחא דצבורא ואמר אבל אנחנו חטאנו קם מיקם. אמר,
שמע מינה: עיקר וידוי האי הוא'.
בתחילה, הגמרא מתארת את הוידוי
המרובה, וידוי בכל תפילה - בלחש ובחזרת הש"ץ, לפני האכילה ולאחריה. עשרה
וידויים מלווים את יום הכיפורים, כשקדמו לו ימים ארוכים של וידוי בתפילות ובאמירת
הסליחות. התחושה הראשונה מלימוד הלכה זו היא חשש משטחיות, מאמירה מן השפה ולחוץ.
ביום אחד, אומרים כמה וכמה פעמים את אותן מילים, מתוודים על אותם חטאים, מודים
באותם מעשים רעים. אך טבעי הוא, שהדבר הזה יוליד שחיקה, מונוטוניות וריחוק בין
המתוודה למילים שהוא אומר.
לאחר מכן, הגמרא מנסחת את לשון הוידוי וגם כאן
היא מתארת טקסטים ארוכים המתווספים ללשון הבסיסית של הוידוי. הגמרא בוחרת להביא
ניסוחים אישיים של אמוראים, כולל לשון של תפילה מיוחדת. את דבריה מקפידה הגמרא
לחתום באמירה שמעבר למילים 'אבל אנחנו חטאנו' אין צורך בתוספת לוידוי. מכל מקום,
מלבד עיקר הוידוי שבו נחתמה הסוגיה הרי שהגמרא טרחה לצטט תוספות רבות המאריכות את
הוידוי.
אחר שראינו שכבר בדברי הגמרא יש
ריבוי וידויים ואריכות מיוחדת בלשון מעבר לעיקר הוידוי, מובנת לשונו של
הרמב"ם. אריכות הוידוי אינו יוזמה אנושית מתפרצת אלא דבר שיש לו הדים כבר
ביסוד דינו של הוידוי. מעניין לראות בדברי המפרשים שהאריכות מופיעה בהקשר לשלושת
זמני עשיית החטא - לפניו, במהלכו ולאחריו.
הרב שמעון משה דיסקין (ר"מ
בישיבת קול תורה, 1932-1999) בספרו משאת המלך (עט,
קיב) מבאר את אריכות הוידוי כעיון בגורמים המביאים את האדם לחטא. '..
דמהכוון שמפרט יתר פרטים בוידוי: איך הגיע לכך, ולמה עבר והקל ראש שנגרם מכך שעבר עתה
על העון.. דצריך להתודות על הדברים שהגיעוהו לחטא שלא נזהר בהם וע"י כך הגיע לחטא'.
המתוודה צריך לבצע תהליך ארוך ומשמעותי בבחינת מה שקדם לעבירה. לולא שיעשה כן, לא
יוכל להבטיח לעצמו שבאמת לקח אחריות והודה במעשיו באופן שימנע ממנו לעשות כן
בהמשך. הוידוי אם כן, אינו רק הודעה שנעשתה עבירה אלא תחקיר מעמיק במה שגרם לה.
אריכות הוידוי מסייעת לאדם להבין את ההשלכות של חוסר תשומת הלב וקלות הראש שאפיינה
אותו.
האריכות נוגעת גם לעיסוק בחטאים
עצמם, בפירוט כל המעשים אחד אחרי השני או בתיאור מעשה העבירה לפרוטרוט. באופן הזה,
האדם מוודא שהוא מצליח להקיף את כל החטאים, כפי שמופיע בספר כלבו (קיג)
- '.. וטוב הדבר לפרוט חטאיו, וגם מה שלא נכשל בהן, כי אפשר שמתוך
כך יזכור הנשכחות ויתחרט בהם ויחזור בתשובה שלימה'. יתרה
מזו, וידוי שלא מורכב ממשפטים טלגרפיים אלא מלשון משתפכת וציורית הוא וידוי מלא
תוכן אישי. שני אנשים יכולים לעשות את אותה עבירה אבל כל אחד יתוודה עליה בצורה
שונה לחלוטין. אפילו סגנון הדיבור יכול להשפיע על אריכות הוידוי - 'ולפי
צחות החולה - כן יאריך בדברי וידוי ותחנונים' (חכמת
אדם שער השמחה קנא).
אבל, אריכות לשון הוידוי משמשת
גם לעיסוק ברגע שיבוא לאחר עשיית החטא. לאחר שיצא האדם ידי עיקר הוידוי, הוא מאריך
בדבריו ומבקש להינצל מן החטא שעלול להתרחש בהמשך. כך מתאר זאת רבי יהודה החסיד (ספר
חסידים ז) - 'ועתה כאשר יכנס האיש תוך פתחי
התשובה יתפלל יום ולילה לפני בוראו שיצילנו ממדת הדין ושלא תבא תקלה על ידו'.
החשש מן החטא המתקרב בעתיד הוא גם חשש שהאדם לא כיפר מספיק על החטא שעליו הוא
מתוודה. 'וידאג תמיד, אולי הוא מקצר בחובות התשובה, בצער
ובמרירות ובבכי ובצום, וגם כי הרבה צער והרבה בכי, יזחיל ויירא, אולי לא כלה חוקיו,
וכדהוה ליה למעבד לא עבד.. כשעשה תשובה לפי אומדנא, כאשר יעריכנו לפי אומד דעתו, ולא
ידע בבירור אם כלה מלאכת התשובה, כאשר היא כתובה בספרים או לא'
(של"ה,
ראש השנה דרך חיים תוכחת מוסר).
כך גם ראינו בלשון הגמרא,
שהאמוראים האריכו בוידוי על ידי אמירת תפילות לכפר על החטא שנעשה וכך למשל מבאר
הרב זאב וואלף טורבאוויץ (מגדולי הרבנים בליטא, 1846-1921)
את לשון רמב"ם (זיו משנה תשובה א א) - 'שמאריך
בדברי תפלה בתוך הוידוי, כי אז יכול להיות שיזכה לכפרה גמורה על ידה'.
הוידוי עלול ליצור אשליה עבור החוטא, אמירת מילים קצרות יכולה לגרום לאדם תחושה
שבכך נגמר סיפור התשובה. אולם התחושה הזו היא דווקא של רשעים -
'אמרו חז"ל 'פושעי ישראל מלאין חרטה',.., וא"כ למה נקראו פושעי ישראל אם
הם מלאים חרטה ומלאים מצות?. אכן החסרון שלהם הוא שהם מלאים, שלבם מתמלא מהחרטה
ומכל דבר מצוה. וכשהם מתפללים בכונה ומורידים דמעות נדמה להם שכבר תקנו את הכל והם
נחשבים לבעלי תשובה' (תורת אבות - סלונים, תשובה,
כא).
אם כן, ראינו במפרשים איך
אריכות הוידוי אינו עוד פרט בקיום מצוות הוידוי אלא חלק מהגדרת האופי שלה. הוידוי
אינו אמירת סיסמה בעלמא; הוא בירור של גורמי החטא, בדיקה מעמיקה של פרטיו וניסיון
לכפרה מלאה ולהימנעות ממנו בעתיד. כך גם נוכל לבאר את אריכות הוידוי של החוטא
הראשון בעולם - אדם הראשון. כך מתוארת תשובתו של אדם הראשון בגמרא (עבודה זרה ח א)
- 'ת"ר: יום שנברא בו אדם הראשון, כיון ששקעה עליו חמה,
אמר: אוי לי, שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה
שנקנסה עלי מן השמים. היה יושב [בתענית] ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו..'.
אדם הראשון לא הסתפק בוידוי קצר והאריך בוידוי תוך שהוא בוכה במשך לילה שלם, שעות
שלמות של בכי וצער על החטא הנורא. דבריו של רמב"ם הם אכן חידוש אבל לחידוש
הזה יש אב טיפוס מיוחד במינו, עוד מששת ימי בראשית.
לשונו הזהב של רמב"ם על
המרבה להתוודות מופיעה במקומות נוספים בהלכות אחרות שבהן כתב שהמרבה הרי זה משובח.
כך למשל מצאנו דין של ריבוי בדיקות באישה נדה שעליהן נאמר 'כל
אשה שמרבה לבדוק עצמה תמיד - הרי זו משובחת'
(איסורי
ביאה ח יא) ובסדרי בית הדין שבהם 'מרבין
לבדוק העדים בדברים שאינן עיקר בעדות ואינה תלויה בהם,.., וכל המרבה בבדיקות - הרי
זה משובח' (עדות א ו).
במקרים אלו, ריבוי הדברים משמש לבירור מדוקדק של המציאות בתנאים משתנים ובמציאות
סבוכה.
אבל אנו מוצאים לשון זהה בהלכות
נוספות, בהלכות תפילה כתב רמב"ם (ברכות י כו)
- 'וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד - הרי זה משובח'
וכן כתב בהלכות סיפור יציאת מצרים (חמץ ומצה ז א,ד)
- 'וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.. וכל המוסיף
ומאריך בדרש פרשה זו - הרי זה משובח'. כאן, אריכות הלשון אינה בירור
של המציאות אלא שינוי רוחני של האדם. תפילה ארוכה וסיפור יציאת מצרים מפורט לא
נועד לשמש בירור משפטי אלא ליצור אוירה של התעלות רוחנית.
את שני המטרות הללו ניתן להסמיך
על אריכות לשון הוידוי, שבה עסקנו. מצד אחד, הוא מסייע בבירור המציאות שהובילה
לחטא ואת זו שנוצרה לאחריו. מאידך, הוא יכול להוות ביטוי לשינוי של האדם והפיכתו
מחוטא לאדם בעל תשובה. הוידוי הוא בירור של הטומאה והטהרה או של האשמה והחטא כפי
שמצאנו בהלכות נידה ובית הדין. אבל הוידוי הוא כמו תפילה או סיפור יציאת מצרים,
הוא הופך את התשובה לתהליך של קרבה והודאה שמחולל מהפך באדם. רוצה לומר, לא רק
שמעשה הוידוי הארוך והמפורט הוא משובח אלא שהוא מסייע לאדם להפוך להיות משובח
בעצמו. 'אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל.. צועק ואינו
נענה.. ועושה מצות וטורפין אותן בפניו.. והיום הוא מודבק בשכינה.. צועק ונענה מיד..
ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה' (רמב"ם
תשובה ז ז).
אריכות הוידוי משפיעה מעבר
לאמירת המילים עצמן, האדם עצמו הופך למעשה למישהו שכל מעשיו ארוכים. החוטא הוא שחייו
מלאים סתירות בין שאיפה לביצוע, שמתחיל תהליך אך קוטע אותו בגלל תאווה או התגברות
היצר. אבל התשובה הפכה אותו למישהו שיש רציפות בחייו הרוחניים, שאינם מקטעים קצרים
אלא חוט ארוך הנמשך מעולם המחשבה לעולם המעשה. על איש כזה כתב הרב קוק (אורות
התשובה י ב*,ב**) - 'כששבים בתשובה שלמה, אפשר
אחר כך לחשוב מחשבות ארוכות. וכל זמן שהתשובה היא מפוקפקת, המחשבות הרוחניות הנן
רק בגדר רצוא ושוב, בהערות קטנות ומופסקות. מי שזוכה לתשובה מאהבה זוכה לעולם
ארוך, ומחשבותיו נעשות ארוכות ומלאות עניינים נעלים'. לא
פלא שעל איש כזה אמר הרמב"ם שהמרבה והמאריך בוידוי הוא משובח. איש כזה, שחייו
מלאים ברצף בלתי פוסק של דבקות - אין משובח ממנו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה