ארבע קולות של שמחה

התורה (במדבר י י) מצווה לתקוע בחצוצרות בימי צער "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם", בביאור זמן ימי השמחה שאליו כוונה התורה אנו מוצאים שלל פירושים מן הקצה אל הקצה. במדרש (ספרי במדבר פיסקא עז ד"ה וביום) הובאה מחלוקת "וביום שמחתכם אלו שבתות ר' נתן אומר אלו תמידים". כלומר, יום השמחה מתפרש כיום השבת או כשעת הקרבת קרבן התמיד גם בימי החול. בהסבר במה נחלקו הדעות ומה שורש ההבדל ביניהן, ניתן לבאר בשני אופנים.

יתכן ותנא קמא ורבי נתן חולקים בשאלה העקרונית האם יום השבת שהוא יום קדוש יכול להיות גם יום שמחה, או שקדושה עניינה פרישות וסגפנות המתרחקת ממאכלים ערבים. שמא, נוכל להציע הסבר הפוך - תנא קמא מוצא אפשרות לשמחה רק במועד מקודש מן השמים, אבל רבי נתן מבקש להרחיב את הגבול. לשיטתו, השמחה יכולה לבוא גם בימי שגרה מונוטוניים באמצעות הקרבת האדם. מחלוקת זו באה לידי ביטוי באופן רחב יותר כאשר מעיינים במפרשי המקרא.

דעה נוספת המבקשת לברר מהו יום השמחה שעליו דיברה התורה ניתן למצוא בדברי רבי אברהם אבן עזרא המסביר שיום השמחה הוא יום הניצחון מהמלחמה - "ששבתם מארץ אויב, או ניצחתם האויב הבא עליכם, וקבעתם יום שמחה..". כאן לא מדובר על יום קבוע בשבוע או על שמחה יומיומית אלא על אירוע מיוחד של ניצחון והצלה שבגללו נקבע יום שמחה. יש בדברים אלו, שאבן עזרא עצמו מעט מסויג מהם, אמירה מיוחדת. התורה מעניקה משמעות רוחנית וחשיבות ליום שבו העם הכריע את האויב והשיג הישג אנושי.

לעומתו, מביא הנצי"ב ביאור אחר ליום השמחה - "יום חנוכת המזבח.. 'וביום שמחת לבו' זה בנין בהמ"ק, והיא שמחת לב ישראל". כך כותב גם המשך חכמה הקושר גם הוא את השמחה לבניין המקדש: "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם".. הוא כל זמן שיהיה חינוך המזבח או העזרה" הנצי"ב מסרב לקבל את הניצחון על המלחמה כאירוע שמעניק משמעות של שמחה רוחנית שבה תוקעים בחצוצרות. בכך, הוא למעשה מציג תפישת עולם הפוכה מזו שהראה אבן עזרא - שמחה אינה יכולה להיות הישג צבאי או ממלכתי אלא חוויה רוחנית.

ולמעשה, ארבעת הקולות הללו מכנסים סביב השמחה את ארבעת הנסיבות שבהן תוקעים בחצוצרות. כל אחת מן הדעות בעצם מנסה להשוות בין התקיעה ביום השמחה לתקיעה באירוע אחר. תנא קמא משווה את התקיעה לזו שעושה משה באסיפת העדה או הנשיאים אל פתח אוהל מועד. מבחינתו, מדובר בתקיעה שמבקשת לכנס את בני ישראל ביום השבת כפי שהיו מתכנסים במושבותיהם במדבר סיני. לעומתו, רבי נתן משווה אותה דווקא לתקיעה של מסע המחנות, תקיעה בשמחת התמיד היא כתקיעה המעידה על התקדמות ותהליך. דעת האבן עזרא מבוססת על הסמיכות שבין המלחמה ובין יום השמחה והיא קושרת בין שניהם כסיבה ותוצאה. החצוצרות משמשות כתפילה לפני היציאה אל הקרב וגם כהודאה ושמחה לאחר הניצחון בו. אחרונה היא דעת הנצי"ב ומשך חכמה שנשענים על הסמיכות יום השמחה מן העבר השני - המועדים וראשי החודשים. במעמד חנוכת המשכן ובעליית ישראל לרגלים מתרחשת התוועדות בין העם ובין אלוהיו שיכולה להצדיק שמחה.

מחלוקת הפרשנים אינה אלא בקשה להרחיב את תקיעות החצוצרות השונות וניסיון למצוא להן ביטוי נוסף מעבר למובא בתורה. באופן הזה - המסע במדבר הופך לימי השגרה, השבת היא ביטוי של החניה בו, התקיעה במלחמה מתפרסת גם לאחר סיומה וגם המועדים קיבלו משמעות רחבה כשהם השוו להקמת המשכן והשארת שכינה בישראל.