צלצול הכניסה לבית האלוהים

התורה מצווה על עשיית החצוצרות ושימוש בהן באירועים שונים. פרשית החצוצרות כוללת בתוכה מקרים רבים ואירועים שונים - חלקם קשורים למסע ישראל במדבר וחלקם נוגעים לדורות בימי חג וימי צרה. בשל כך, נחלקו רבותינו האם מצוות התקיעה בחצוצרה לקרבנות ולימי צרה היא מצווה אחת או שתי מצוות.

רלב"ג (פירוש לתורה בהעלותך, התועלות ז) סובר שמדובר בשתי מצוות נפרדות: "שיתקעו בחצצרות על הקרבנות.. וידמה שיהיה זה הענין מצוה אחרת זולת ההרעה בחצוצרות על הצר הצורר. ואמנם מה שהיו משתמשים בחצוצרות למקרא העדה ולמסע המחנות היה לפי שעה, ושתי אלו המצוות האחרונות היו לדורות".

גם בדברי הכתב והקבלה (במדבר י ט) אנו מוצאים חילוק בין שעות השמחה והצער, חילוק שהוא מדייק מלשון הפסוקים. בימי הצער, הצרות מגיעות לאחר שישראל כבר שכחו את הציווי האלוקי ולכן היה צורך בעונש שבא בדמות אויבים הנלחמים בהם. החצוצרות משמשות אמצעי להיזכר מחדש באלוהים לאחר שנשכח וממילא בזה יוסר מעליהם האיום - ''וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם''. לעומת זאת, בימי המועדות, השמחה מגיעה לפני השכחה של דבר ה' ובעצם היא זו שגורמת להתרחשותה. "אשר טבע החומר כשיכולכל בענינים המשמחים אותו לצאת מדרך היושר יותר מדאי, ובנקל יוכל האדם לנפול ברשת הטמון לרגליו לשכוח את ה'". כאן, לחצוצרות יש מטרה אחרת - הן לא מזכירות מחדש אלא מונעות את השכחה מלכתחילה - "וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם".

אולם דעת רמב"ם (עשה נט) היא שמדובר במצווה אחת: "שצונו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת כל קרבן מקרבני המועדות,.., וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנזעק לפני השם יתברך". וכבר הקשה עליו הרלב"ג (שם) - "והנה פלא מהרמב"ם ז"ל שמנה כל זה מצוה אחת..".

על מנת להסביר את הפלא שבדעת רמב"ם ניתן להסתייע בדברי הפמ"ג (או"ח תקעח) המביא מדברי ספר החינוך (שפד) בביאור מטרת התקיעה בחצוצרות - "שבשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בענינו.., וגם כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו.. כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון,.. ועוד יש תועלת.. כי בכח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם..". למרות השוני הגדול בין קרבנות ימי החג ובין ימי הצרה - שניהם עולים לכוונה אחת. בשניהם התקיעה נועדה לגרום לאדם להתעורר משנתו הפנימית והחרישית ובנוסף למנוע ממנו לשמוע מחשבות רעשניות מבחוץ.

נמצא אם כן, שישנה מחלוקת גדולה בהגדרת מצוות התקיעה בחצוצרות. לדעת רלב"ג התקיעה בחצוצרות היא עצמה הדיבור עם הקב"ה והזיכרון המשותף איתו. אולם לדעת רמב"ם התקיעה עצמה אינה משמעותית, כל תכליתה היא לשמש אמצעי לכוונת האדם. אם התקיעה בחצוצרות היא מטרה בפני עצמה הרי שיש להבדיל בין סוגי התקיעות כשם שמבדילים בין סוגי הדיבור שמנהלים עם הקב"ה. אבל אם התקיעה נועדה רק לעורר את האדם או למנוע ממנו לשמוע 'רעשי רקע' אחרים, הרי שאין הבדל בין התקיעות. לשיטה זו, שהרמב"ם אוחז בה, התקיעה היא שעון מעורר ומסך מבדיל ותו לא, המהות מתבטאת רק בכוונת האדם ובמחשבתו.

מחלוקת זו מצויה בין התנאים גם לגבי התקיעות ששימשו באופן זמני במדבר לאסיפת המחנות. במסכת סוכה (נג ב) מובא שלדעת רבי יהודה החצוצרות במדבר "לסימנא בעלמא הוא דאתא" וביאר רש"י: "ההיא תקיעה שהיא להקהיל הקהל, אינה אלא לסימן כשהיה משה רוצה לדבר אליהם, ואינה מצוה". דבר זה מתאים לשיטת רמב"ם שהתקיעה היא רק סימן מעורר. אבל לדעת חכמים "סימנא הוא, ורחמנא שווייה מצוה", התקיעות הן גם מצווה עם תוכן עצמאי שהרי "מצווים להקהיל בסימן זה ולא באחר".

ננסה אם כן, להרחיב בשיטת הרמב"ם המאחד בין כל סוגי התקיעות וזמני השימוש בחצוצרות. אם אכן, החצוצרות לכשעצמן אינן משמשות ככלי תפילה או אמצעי זיכרון הרי שיש לנו לשאול מה התועלת בהן. האם עצם העובדה שהן מרעישות באופן חזק "שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון" קשורה להתעוררות הלב כפי ש"ידוע זה לכל אשר הטה אוזן לשמוע חצוצרות וקול שופר בכוונה"?. מוכרחים לומר, שיש בחצוצרות היבט נוסף ההופך אותם לאמצעי חשוב המסייע לאדם לכוון את ליבו לאביו שבשמים.

אם נתבונן בפסוקי הפרשה נגלה, שכל השימושים שנעשים בחצוצרות קשורים למקדש ולהשראת שכינה. התקיעה בימי השמחה והמועד נעשית בסמיכות להקרבת הקורבנות - "עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם", גם במקרים האחרים היא מבקשת לכנס את העדה דווקא "אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" ולהעלות את זכרונם "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם". החצוצרות עצמן עשויות מקשה אחת ככלי המקדש ואף בהלכה אנו מוצאים את דין עשיית החצוצרות דווקא בהלכות כלי המקדש.

כלומר, התקיעה בחצוצרות מבקשת להשרות שכינה בישראל, לא רק במסגרת המשכן אלא גם מחוצה לו. החצוצרות מביאות את דבר האלוקים ואת כבוד מלכותו לכלל המחנה והן עושות זאת גם בשעות שאינן טבעיות לקודש כמו זמני מלחמה ועתות מצוקה. אם נסביר שהחצוצרות הן המשך טבעי למקדש ניתן להבין את דעת ספר החינוך על מצוותנו "ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בכהנים". רק בזמן שיש בית ובאמצעות הכהנים אפשר להמשיך את השפעת המקדש. אין מדובר רק בתפילה או בתשובה כפי שראינו בתחילת דברינו, אחרת השימוש היה אפשרי גם על ידי אנשים מישראל וגם ללא מקדש. באופן הזה מתורצת מאליה שאלת ה'מגן אברהם' (תקעו א): "ואני תמה: למה אין אנו נוהגים לתקוע בעת צרה?... הלא מדאורייתא מצוה לתקוע בלא תענית!".

אמת הוא, שדין עשיית החצוצרות בתורה לא מוזכר בין כלי המשכן וכמו כן מצוות התקיעה ברמב"ם מוזכרת דווקא בהלכות תעניות (א א) ולא בין דיני הקרבת הקורבנות. אולם היא הנותנת, החצוצרות אמורות להיות שלוחה של המקדש בתוך המחנה ובשאר ימות השנה. משום כך, בהקמת המשכן עצמו לא נצטוו ישראל לעשותן אבל ביום שבו הוקם המשכן והתחיל לשמש בפועל עלה הצורך בהשפעה שלו מחוץ לגבולותיו. כך עולה מביאור רמב"ן (במדבר ט טו): "וביום הקים את המשכן" – עתה יחזור לספר בענייני הנסיעה.. והמצוות שנצטוו בה, כגון החצוצרות שנצטווה בהן עכשיו.". לכן, החצוצרות עצמן מהוות מעין כלי מקדש אבל בשל תפקידן הרחב, השימוש שלהן ותחילת היווצרותן לא נאמרים דווקא בהקשר הטבעי של כלי המקדש.

כלומר, דעת רלב"ג ובעל 'הכתב והקבלה' שראו במצוות התקיעה בחצוצרות סוג של מצוות תפילה. תפילה שהאופי והמטרות שלה משתנות בהתאם לנסיבות ולכן נבחנת לפרטיה. בניגוד אליהם, דעת רמב"ם ובעל החינוך היא שהתקיעות הן סימן בלבד המעיד על כניסתו של האדם לתוך המשכן והקודש. כיון שנכנס האדם אל הקודש, הרי שכוונת ליבו מובילה אותו לצרכיו האישיים באותה השעה. אבל התקיעה עצמה לא עשתה דבר מעבר להודיע לאדם שפתח המשכן נמצא למולו ולהזמינו להיכנס. משום כך, אין טעם לחלק בין סוגים שונים של כניסות - כולן משמשות שער אחד למעשים רבים.

באופן הזה מתבארים דברי המדרש (במדבר רבה טו יג) המשווה בין שתי החצוצרות לשערי המקדש באור מופלא. כשם ששערי המקדש הינן שערים קבועים ואחידים כאשר קיים שוני גדול בין הנכנסים והיוצאים. כך, הכלי היחיד שמספרו כפול ולא בודד הוא החצוצרות המשמשות למעשה שתי דלתות הפותחות את שעריהן לכל מי שבא, בשעת צרה ובשעת שמחה. החצוצרות כונו בלשונו של המגיד ממזריטש - "שתי חצי צורות", כל אחת מהן אינה עומדת בפני עצמה, כל תקיעה אינה נחשבת כמצווה נפרדת. רק האיחוד בין שניהן מבטא מעטפת שלמה המכנסת את האדם לביתו של האלוהים וסוגרת אחרי שניהם את הדלת.