הערות במגילת קהלת

קהלת - הקדמה

מה הייתם מרגישים אם היה מגיע לידיכם יומן אישי? האם הייתם מפרסמים אותו לרבים? ואם היו בו גילויים מרעישים שהאנושות הייתה נשכרת מהן?. הדילמות עצומות, שמא המחבר היה רוצה בחסיון דבריו, שמא פסקה אחת נכתבה בסערת רוח ואינה משקפת אמירה עקרונית.

לבטים כאלה למשל עמדו בפני חושפי כתביו המקוריים של הרב קוק - מחברותיו ויומניו. האם אפשר לפרסם מחברת אישית ללא צנזורה, האם ניתן להסיק מסקנות מפסקה בודדת שנכתבה בנסיבות עלומות, כיצד יש להתייחס לאמירות יוצאות דופן שנתגלו בהם.

אולי, זאת הסיבה שביקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת. מי שקורא את הספר שומע בו קולות שונים. יש שראו בו פרוטוקול של דיון, אחרים ראו בו תסריט עם דמויות, אבל אולי יותר מהכל - קהלת הוא יומן. ראשי פרקים לפני נאום גדול, תיאור אישי אחרי אירוע קשה, לבטים פנימיים בשעת סערת נפש.

בתחילה, רצו חכמים לגנוז את הספר. חששו שיחפשו בו מהלך הגיוני שיקרוס למול הסתירות הפנימיות והמהותיות. אבל כמו האור הגנוז מששת ימי בראשית, הם הבינו שאסור לקרוע את היומן אלא לשים אותו במדף גבוה. ואכן, קהלת הפך עם השנים לספר יותר מובן, יותר מורכב, יותר אינטימי. 

הקורא בו אינו שט על ספינת אהבה או מרחף בכדור פורח. הוא עולה על רכבת הרים הפכפכה, נכנס למערת שדים ועף בכיסאות מטלטלים. לונה פארק שלם, שכולו מתרחש בתוך נפשו של אדם אחד שמציג את עצמו במבוכה - "אני קהלת".

***

על הבלים, סירים ונשימה - קהלת פרק א'

כשהוא מתייחס אל העולם, ספר קהלת חוזר ושונה את העיקרון "הבל הבלים הכל הבל". ההבנה הפשוטה רואה בכך ריקון העולם מתוכן, חוסר לגיטימציה לחומר, אובדן משמעות ואוירת חידלון.

 המדרש מצייר את המשפט הזה כשבעה סירים המונחת זו על גבי זו. לדבריהם, העולם הזה משול בקושי להבל היוצא מן הסיר השביעי - הרחוק מן האש והקלוש בחומו. 

 אבל כשמעיינים יותר מגלים, שלמעשה יש כאן משמעות אדירה. הסיר השביעי הוא אמנם בעל הבל קלוש אבל הוא רומז לתבשיל גדול ומלא טעם שקבור עמוק עמוק בתוכו.

 דברים דומים אנו מוצאים בזוהר, שממשיל את ההבל להבל פיו של אדם. שוב, המשל מדבר על "אויר חם", על רוח קלושה שנעלמה ברגע, לא על דיבור ולא על צעקה, סתם רוח. אבל גם כאן ההבל מרמז על גוף שלם, על נפש פועמת, על נשימה ועל נשמה.

 ההבל של קהלת מזלזל בעולם החומרי והקנייני אבל באותו רגע הוא גם מרמז על עולם שלם שטמון בקרבו באופן נסתר. לא ואקום יש כאן, אלא הבל שבא מפנימיות עמוקה.

רבים רואים בשירים, בהישגים חומריים ובמעשיים גשמיים הבל. הבל הבלים. אבל אולי כדאי לנסות לטעום את התבשיל במעמקי הערימה שטעמו כל כך משביע רצון.

***

על שילובים ושלבים - קהלת פרק ב'

לאחר ששלמה המלך פוסל את כל החכמה, העמל וההנאה. הוא מנסה לשלב ביניהם. אם אחד מהם לא הועיל, אולי שילוב של חכמה והנאה - יעניק משמעות. 

 גם השילוב הזה כשל, הניסיון למשוך ביין את הבשר בעוד הלב נוהג בחכמה - קרס לחלוטין.

 כיצד אם כן, אנו מנסים לשלב בחיינו בין הדברים. בין משפחה לקריירה, בין הורות לזוגיות, בין עדינות לתקיפות, בין עולם פנימי למרדף חיצוני.

אולי התשובה לכך, מצויה בפועל שבו משתמש שלמה כשהוא מתאר את השילוב - "אנסכה בשמחה". השילוב בין החומר לרוח מזכיר לשלמה את הניסוך, שפיכת היין למזבח, ערבוב ההנאה עם העבודה האלוקית.

אבל בתרגום המגילה מובא ששלמה ניסך יין חדש, שטרם תסס. זאת, בניגוד למה שמובא בפרשת השבוע הקובעת שנסך יהיה רק ביין שיכר. רוצה לומר, שילוב יכול להיות רק לאחר עמל רב ותסיסה מתמשכת. רק כך הניסוך כשר, היין לא מאבד את טעמו והכל נהנים ממנו.

אם ימנע האדם בחכמה שטחית, בהתנהלות חיצונית, בקפיצת מדרגה - יתקיים בו מאמר המדרש על שלמה: "כי לבי שמח מכל עמלי: זו הפרשת נסכים."

***

גיבול הזמן וגבולותו - קהלת פרק ג'

אחד הקטעים המפורסמים במגילת קהלת הוא 'שיר העיתים' (פרק ג'). השיר פותח במילים "לכל זמן, ועת לכל חפץ" ומיד מונה 29 עתים למהלך החיים, לתחושות ומעשי האדם ולהתנהלות הכללית. העתים שבשיר מלאי סתירות - חיים ומוות, שמחה ועצב, מלחמה ושלום.

השיר מלא הניגודים זכה לביקורת של יהודה עמיחי שכתב בחריפות: "אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו זמן לכל... קהלת לא צדק כשאמר כך." ואכן החלוקה הדיכוטומית בין הזמנים מרתיעה מאוד את האדם המודרני. היא קובעת דטרמינזם השולל את המעשה, מעקר את הבחירה ולועג למאמץ האנושי. מה מועילה המלחמה אם זמנו של השלום כבר נקבע מראש, מה משמעותה של הלידה אם ממילא יגיע זמנו של המוות.

אבל יתכן, שקריאת המשך שירו של עמיחי תבהיר לנו את המסר העמוק בדברי קהלת. בהמשך השיר הוא כותב - "אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת,.., כשהוא מאבד הוא מחפש..". הרצון למלא את העולם בעשיה אנושית עלול להביא לעיסה דביקה, לבלבול רגשות ולתחושות מעורבות.

קהלת אינו חפץ לבטל לחלוטין את המעשים האנושיים אלא למסגר אותם בפרופרוציות הנכונות. הוא חפץ להזכיר לאדם שיש זמנים שבהם חייבים לקרוע מבלי לתפור ולשתוק ללא רצון ששתיקתו תחשב לדיבור. רק מי שיודע לשנוא את הרע - יאהב באמת את הטוב, מי שיבין את דרכי המלחמה הוא זה שיזכה לעת השלום.

***

הנסיך הקטן והמלך הכסיל - קהלת פרק ד'

כשאנו מדמיינים את היצרים שבנפשנו, יצר הטוב נדמה כמפקד חמור סבר או זקן נרגן ורוטן. יצר הרע לעומתו הוא ילד שובב או נער מרדן.

אבל בספר קהלת מצטיירת תמונה הפוכה: "טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל". וחכמים מפרשים, שהילד הוא יצר הטוב ואילו יצר הרע הוא דווקא המלך הטיפש. לא זו בלבד, אלא שגם מבחינה כרונולוגית - יצר הרע נכנס באדם מרגע לידתו ואילו יצר הטוב מגיע רק בגיל המצוות. יצר הרע מבוגר יותר מעמיתו, והוא כנראה גם מתנהג כך.

יצר הטוב הוא הילד התמים, ההוא שעוד לא התקלקל בחשבונות הרבים של בני האדם. הוא מכריח את האדם לשמור על המבט החיובי, להכיר טובה לבוראו ולשאוף לעולם נעלה יותר. הוא זה שצועק מול כל תאוות העולם בעיצובו של השטן - המלך הוא עירום!

נמצא אם כן, שכל משימתנו היא לחזור לתום הילדות, להפסיק להתרשם מהכתר של המלך ולדעת שמתחתיו יש כסילות מלאה זקנה שחוקה. יצר הטוב מזכיר לנו מי אנחנו.

את המסר הזה, בחדות ובתחכום, מבטא הספר של הילד המסכן והחכם - הנסיך הקטן. אמרותיו של הספר מציגות לאדם את היצר הטוב שבו. זה המערער על מוסכמות המבוגרים ומבקש מהם להתבונן פנימה מבלי להתרשם ממלכים, שיכורים ומדליקי פנסים.

בין אמרותיו של הספר, עולות אמירות מוסריות נוקבות שכולן נשענות על המשפט הפותח את הספר - "כל המבוגרים היו פעם ילדים [אבל רק מעטים מהם זוכרים זאת]" (הקדמה).

הנה כמה מהם:

📌 "לעולם אין המבוגרים מבינים משהו בשכלם הם, והילדים מתעייפים מלהסביר להם שוב ושוב" (עמ' 8).

📌 "המבוגרים אוהבים מספרים.. כאלה הם. לא צריך לכעוס עליהם בגלל זה. ילדים צריכים להיות סבלנים מאוד כלפי המבוגרים. אבל אנחנו שמבינים את החיים מצפצפים כמובן על המספרים!" (עמ' 16)

📌 "נדמה להם שהם תופסי הרבה מקום. בעיני עצמם הם גדולים" (עמ' 51)

📌 "אינך יודע איפה למצוא אותם. הם חולפים עם הרוח. אין להם שרשים. זה מקשה עליהם מאוד" (עמ' 54)

📌 "לבני האדם כבר אין זמן להכיר שום דבר. הם קונים דברים מוכנים אצל הסוחרים. והלא אין סוחרים שמוכרים חברים ועל כן אין לבני האדם חברים עוד" (עמ' 61).

📌 "בני האדם דוחסים עצמם לתוך הרכבות המהירות אבל אינם יודעים עוד מה הם מחפשים. על כן הם נוסעים כל הזמן הלוך ושוב.. אבל העינים עיוורות, צריך לחפש בלב" (עמ' 69)