על המים ועל המוות

פרשתנו סובבת סביב שני מוקדים: המים והמוות. שניהם - ה'מים חיים' והמוות - מנהלים יחסים מופלאים של סיבה ותוצאה, פעמים שהם מתקנים את מותו של האדם, פעמים שהם דווקא חושפים את המוות ולעיתים אף גורמים לו.

בתחילת הפרשה מחוקקת התורה את חוקתה של התורה - שילוב מלא ניגודים של מים ואפר פרה שרופה שרק הוא מסוגל לטהר את האדם מטומאתו של המוות. אולם המים אינם תמיד התיקון של המוות, פטירתה של מרים והבאר שפסקה בעקבותיו מגלים שלפעמים המוות מסוגל להכריע את כוחם של המים. בחטא מי מריבה לא די בכך שהמים פוסקים בעקבות המוות אלא שהם הם הסיבה לגזירתו. בסופה של הפרשה, המים שוב נקשרים אל המוות כשהם חושפים בנס גדול את גופותיהם המתות של אויבי ישראל שנמחצו בהרי ארנון. נתבונן מעט במשמעותם של המים ולהבין מה משנה את יחסם של המים אל המוות והופך אותם מסיבה למסובב, מעיוות לתיקון.

מבין ארבעת יסודות הטבע, המים עונים על שלושה עניינים - יש להם התחלה, אמצע וסוף. הם נובעים ממקור מסוים, מתקדמים ומתהלכים ומגיעים לנקודה סופית. בשלושת היסודות האחרים אין את השילוב הזה - לרוח אין נקודת התחלה וסוף, לאש אין נקודת סוף ולעפר אין התקדמות. באופן זה, ההשוואה בין המים לחיים ברורה ומובהקת - תכונת המים היא למעשה הגדרת החיים - דע מאין באת, לאן אתה הולך ולפני אתה עתיד לתת דין וחשבון על מעשיך במהלך ההתקדמות מאין שבאת ועד לאן שאתה הולך.

אדם הפוגם בשלושת תכונות המים מתנגד למעשה לעיקרון החיים כולם. משה לא זכר מאין בא ומה מקור הציווי שבכוחו בא לעשות ניסים ולכן המים לא יצאו ממקום נביעתם. לעומתו, מרים זכרה מאין היא ואחיה באו אבל לא ערכה דין וחשבון על ההבדל בינה ובין אחיה ההולך ומתבלט מאז מתן תורה, משום כך בעקבות מותה המים פסקו מלצאת מן הבאר הלאה. להבדיל מהם, סיחון וארנון התנגדו למקום שאליו ישראל הולכים ומנסים למנוע מהם את ההגעה לארץ ישראל ובמידה כנגד מידה גופותיהם נסחפו במים ולא הגיעו למנוחת עולמים.

על כל טומאת המוות הזו מגשרים המים החיים של הפרה האדומה, שמכילים בתוכם את העפר שהצמיח עץ אזוב, את האש שהולידה את האפר ואת הרוח שמעיפה את מי החטאת אל האדם הנטהר. ההבנה שלא די בנקודה אחת בעשייה אלא יש למלא את כולה בתכנים חיוביים - המקור, היעד והתהליך - היא היא החיים עצמם. לא זו בלבד, כוחם של מים אלו הוא אפילו לתקן את טומאת המוות ולהשיב את החיים לטהרתם.