זקן מנהיג ואב מקריב

מסופר בגמרא (בבלי יבמות קכא ב, בבא קמא נ א ורש"י): 'ת"ר: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין (לעולי רגלים ומים מתכנסים בהן והיו שותין הן ובהמתן) שנפלה לבור הגדול, ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא, שעה ראשונה - אמר להם: שלום, שניה - אמר להם: שלום, שלישית - אמר להם: עלתה. אמר לה: בתי, מי העלך? אמרה לו: זכר של רחלים נזדמן לי (זה אילו של יצחק) וזקן מנהיגו (זה אברהם). אמרו לו: נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא דבר שהצדיק מתעסק בו, יכשל בו זרעו? אמר רבי אבא: אף על פי כן מת בנו בצמא,.., שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה..'.

קריאה פשוטה של הסיפור מוצאת בו סתירה מהותית מסופו לתחילתו. רבי חנינא מסביר שהבת של נחוניא ניצלת מנפילה בבור בזכות אביה שהתעסק בחפירת בורות לעולי הרגלים. אבל לעומתה, בנו מת בצמא למרות שאביו הוא זה שדאג לצימאונם של עולי הרגלים. בביאור ההבדל בין הילדים, מבארת הגמרא כי הקב"ה מדקדק עם חסידיו ולכן זכות חפירת בורות המים לא הועילה לבן למרות שהועילה לבת. עדיין יש לנו להבין, במה נשתנה דינו של הבן ומיתתו בצמא מהצלתה של הבת שנופלת אל הבור.

ביאור מופלא מצוי בדברי בן יהוידע (בבא קמא נ א) שמבאר כי הגזירה הייתה על אחד מילדיו של נחוניא חופר שיחין שימות מחמת דקדוק הדין. בתו של נחוניא נפלה אל הבור אולם זכותו של אביה עמדה לה להינצל, מכל מקום זכות זו אינה מספיקה להצלה מוחלטת ולכן גזירת המוות עברה אל הבן. מותו של הבן אינו מקרה מצער שקרה לאחר מכן, אלא תוצאה טבעית של הצלת הבת ממיתה לחיים.

לאור דברים אלו, ניתן לבאר את האמירה המסתורית שמספרת הבת לאחר הצלתה. מי שמציל את הבת הקטנה הוא אברהם אבינו כשהוא מלווה באיל שהקריב על גבי המזבח בעקידת בנו. בספר פני יהושע (בבא קמא נ א) ביאר שהמראה המופלא הוא ביטוי לעיקרון התממשות מידת הדין. 'וכיון שנגזר עליה משמים אי אפשר לבטל הגזירה עד שיותן תמורתה איזה אדם אחר.. ואם כן נרמז בזה הענין כמו שהיה באיל של יצחק שנקרב תמורתו כן נעשה לה'. כשם שהאיל הוקרב על גבי המזבח בתמורה ליצחק אבינו, גם הבת ניצלת מן המוות אולם תמורתה צריך להקריב קרבן אחר. על פי העיקרון הזה מבאר הפני יהושע את עניינם של הקרבנות או תרנגולי הכפרות, שמהותם היא קבלת הדין במקום האדם שעליו נגזרה הגזירה המקורית.

נבקש להעמיק יותר בתיאור המופלא של אותה בת, במראה שלה - אברהם לא שוחט את האיל אלא מנהיג אותו. אולם תיאור זה הוא הפוך לחלוטין ממה שאירע בפועל ומעלה את האפשרות שהבת לא רואה את רגע שחיטת האיל על המזבח אלא כמה מאות רגעים שקדמו לו. כששחט אברהם את האיל הוא מרגיש כאילו הוא מקריב את בנו, 'כשהיה מקריבו אמר אברהם להקב"ה יהי רצון מלפניך שיהא האיל הזה חשוב לפניך כאילו שחטתי את בני' (מדרש אגדה בראשית כב יג). גם במענה לשאלת יצחק עונה אברהם 'אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי' (בראשית כב ח) ומכוון שלא במודע לשה שיוקרב בפועל תחת בנו המגיב בשתיקה. הזהות בין יצחק ובין האיל הופכת לכמעט מוחלטת, יצחק מבטל את דעתו כבהמה ההולכת לשחיטה והיא מצידה מקבלת עליה את גזירת המיתה תמורתו. נמצא אם כן, שבשעה שאברהם הולך אל העקידה, מהלך שלושת ימים, הוא מוליך עמו את האיל עצמו. הבת הצעירה רואה בעיני רוחה את אותם הימים - את האב המנהיג את בנו ובאותה שעה הוא למעשה זקן המנהיג זכר של רחלים.

באותם הימים שהנהיג אברהם את בנו-אילו הוא נתקל במשבר, משבר המסכן את חייו. 'וכי מאחר שהדרך קרובה למה נתעכב שלשת ימים? כיון שראה (השטן) שלא קבלו ממנו הלך ונעשה לפניהם נהר גדול. מיד ירד אברהם לתוך המים והגיעו עד ברכיו,.., כיון שהגיע עד חצי הנהר הגיע המים עד צוארו. באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים, אמר לפניו: 'רבש"ע, בחרתני הודרתני ונגלית לי ואמרת לי: 'אני יחיד ואתה יחיד, על ידך יודע שמי בעולמי והעלה יצחק בנך לפני לעולה', ולא עכבתי והריני עוסק בצוויך, ועכשיו באו מים עד נפש, אם אני או יצחק בני טובע - מי יקיים מאמרך? על מי יתייחד שמך?'. א"ל הקדוש ברוך הוא: 'חייך, שעל ידך יתיחד שמי בעולם', מיד גער הקב"ה את המעין ויבש הנהר ועמדו ביבשה'. (תנחומא בראשית כב). מחסום המים הוא ביטוי חריף לאיתני הטבע ונתוני המציאות המתאחדים למנוע מאברהם ויצחק לממש את כמיהתם להודיע את שם ה' בעולם.

אברהם אבינו היה יכול לפטור את עצמו ממעשה העקידה, אם הוא או בנו ימותו בטביעה הרי שהעקידה לא תוכל לצאת אל הפועל. אבל הוא בוחר למצות את היכולות עד תום כדי להתגבר על מחסום המים ולעלות את הר ה'. עוד לפני העקידה עצמה, הבחירה עצמה להמשיך למרות הקושי היא זכות עצומה של דבקות בצו ה'. לאור תפילתו של אברהם, נחוניא חופר שיחין מבקש למנוע את מעשה השטן המופנה אל עולי הרגלים במעשי ידיו. כשהוא חופר בורות לעולי הרגלים הצמאים, הוא מנסה לנטרל את כוחות הטבע ומחסומיו העומדים בפני מי שהולך אל הר ה'.

משום כך, הזכות העומדת לבתו אינה העקידה בעצמה אלא דווקא הרגעים שקדמו לה. הבת רואה בעיניה את אברהם כשהוא מנהיג את האיל ומתגבר בהליכתו על אתגרי הטבע, ותוך כדי רואה את עצמה כמי שהולכת לצד אביה המתגבר במעשיו על קשיי המציאות (ועי' ערוך לנר יבמות קכא ב). מראה זה מדגיש חלק מיוחד במעשה העקידה, עוד לפני שיצחק עולה על המזבח או האיל מוקרב.

בימים שקדמו לעקידה הופכים אברהם ויצחק לאנשים הבטלים לחלוטין מול הרצון האלוקי. כשאברהם נדמה כזקן המנהיג זכר של רחלים למרות המים השוטפים - הוא חושף את רצונו לקיים את מצוות ה' ובנו מבטא את התבטלותו המוחלטת כבהמה ההולכת לשחיטה. דווקא משום כך, הם מצליחים לתקן את מידת הדין והופכים אותה לרחמים גדולים. גם דבר זה מרומז בלשונה של הבת שלא מספרת על איל כלשון הפסוק, אלא על זכר של רחלים. באופן הזה ביאר מהר"ל (גבורות ה' מז) את חילופי הלשון - 'האיל הוא קשה.. ובמדת הדין בא לה התשועה מאת השם יתברך, כי כאשר האדם בצרה בא התשועה במדת הדין שהוא קשה.. כי הזקן הוא מלא רחמים.. בודאי במדת הדין בא לה התשועה, אבל הרחמים מנהיגים את הדין כי מכח הרחמים שמרחם על מי שהוא בצרה באה התשועה במדת הדין..'.

אנו רגילים להזכיר את העקידה כזכות אבות המועילה לקריעת גזר דין ולמיתוק הדינים. העקידה נתפסת בעינינו כרגע מכונן שבו יצחק נעקד על גבי המזבח ואברהם שולח את ידו אל המאכלת. הסיפור שבו אנו דנים גם הוא סיפור של הצלה והפיכת הדין הקשה לרחמים מושיעים. אבל בסיפור הזה אנו נתקלים במרומז בהתמקדות ברגעים אחרים של העקידה. ההתמקדות בשלושת הימים של ההליכה המשותפת של אברהם ויצחק. הבת המצויה בשעת הסכנה כמסיחה לפי תומה מגלה שסופה של העקידה נעוצה בתחילתה. כבר מההתחלה, יצחק הופך את עצמו לבהמה המקבלת את הדין כאותו איל שלבסוף יוקרב. גם אברהם מתגלה כמי שאינו מבקש רק לקיים את המצווה אלא כאדם השואף לכך למרות כל הקושי. שמא בהתמקדות בשעות אלו, נוכל גם אנו לבטל מעלינו כל גזירות ולעלות מבור הגלות אל ההצלה.