האיל המסובך

בסיפור העקידה אנו מוצאים סיום כפול - בתחילה המלאך מתגלה לאברהם ומגלה לו שהוא עמד בניסיון וזכה למדרגת יראת האלוהים. באופן טבעי, היה צריך אברהם באותו מעמד לקבל את הברכה האלוהית ולשוב לביתו. אולם מהלך העלילה שונה לגמרי. אברהם רואה פתאום איל, הוא הולך ומקריב אותו תחת בנו. לאחר מכן, הוא קורא למקום בשם וכאשר המלאך קורא לו 'שנית' (!) זוכה אברהם לברכת הזרע.

נבקש להאיר את מעשה הקרבת האיל באור כללי ומתוך כך להבין את משמעותו הנצחית. בסיום ניסיון העקידה, אברהם ויצחק נמצאים במדרגה עליונה שאין כמותה. אולם אז הייתה העקידה מעשה פרטי של אברהם ובנו, ללא השלכה מעשית או חותם לדורות. הקב"ה לא ציווה על העקידה רק כדי לנסות את אברהם באופן פרטי אלא גם על מנת להטביע תכונה של מסירות נפש וזכות שתעמוד לבניו אחריו. משום כך, העקידה אינה מסתיימת בברכה האישית לאברהם על כך שהוא ירא אלוהים ולא חשך את בנו יחידו ממעשה הקרבן. העקידה מוכרחת להסתיים בעניין מעשי, ביישום של קרבן העולה בפועל ממש על גבי המזבח. לשם כך, מגיע החלק השני של העקידה, שמכניס את ההתלהבות הראשונית לתוך כלים ממשיים.

היכולת של אברהם לרדת מהפסגה המרוממת ולמצוא תחליף ראוי לבנו העקוד היא היכולת שלו להמשיך את מורשת העקידה הלאה. רק לאחריה, הוא ראוי לקבוע את מעמד העקידה בשם קבוע ולהיות ראוי לבנים שישנו את העולם. את הברכות מנמק המלאך בשני נימוקים (בראשית כב טז): 'כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת  יְחִידֶךָ'. לא מן הנמנע מלפרש כי שני נימוקים נפרדים יש פה, שהראשון שבהם - הדבר שנעשה - הוא למעשה הקרבת קורבן האיל בפועל. 'הרי כאילו עשה שני מעשים, כי הקרבת האיל עשה בפועל ממש והקרבת בנו במחשבה' (כלי יקר בראשית כב טז).

בדורות הבאים, מעשהו של יצחק יהיה מעשה הרואי שמעטים הצליחו לממש כשמסרו את נפשם על קידוש השם. אבל שאר העם במהלך הדורות היה זקוק לנקודת אחיזה הקרובה יותר לאתגרים הניצבים בפניו. לשם כך, באה הקרבתו של האיל והבחירה של אברהם לבטא את הקרבה לאל על ידי הקרבת קרבן אחר, תמורת בנו היחידי. 'עתה הרגיש צורך להפוך את מעשה העקדה הזאת, על - ידי קרבן סמלי, לתוכן כל חיי העתיד של בנו ושל זרעו אחריו. כדרך שיצחק היה מוכן ומזומן להקריב את עצמו על מזבח ה' ולקום מחדש לחיים מעל מזבח ה', - כן יעשה הוא ויעשו בניו מעתה ועד עולם.' (רש"ר הירש בראשית כב יג).

רמז לכך מוצאים בעלי המדרש במילה מיותרת בפסוק (בראשית כב יג) המתאר את האיל: 'וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו'. המילה 'אַחַר' רומזת לדורות הבאים מלאי הסיבוכים וצרות היומיום (בראשית רבה וירא נו) - 'מהו אַחַר? ..אחר כל המעשים (נ"א: אחר כל הדורות) ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות וסופן ליגאל בקרנו של איל.. כל ימות השנה ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות ובראש השנה הן נוטלין שופר ותוקעין בו ונזכרים לפני הקדוש ברוך הוא והוא מוחל להם..'. אחרי ההתעלות והשיאים שיש במציאות מגיעים לא פעמים רגעים של משבר שבהם האדם הולך ומסתבך תוך שהוא מבקש לאחוז בעבירות הנראות כיציבות. לשעות אלו שמורה תקיעת הקרן המחזירה אותו אל המציאות ומחברת אותו אל האלוהים. דווקא ההסתבכות בקרניים היא זו שמזכה את האדם להימצא קרוב לה' ולהקדיש את חייו למענו.

האיל המוקרב אינו רק תכנית מגירה שיצאה אל הפועל מכורח הנסיבות בדיעבד, הוא תכנון אלוקי המבקש לנסוך קרבת אלוהים גם בחיי השגרה וסיבוכי המציאות. בבואנו לתקוע בשופר ולהזכיר זכותו של אילו של יצחק אבינו, אנו רוצים להביא בפני הקב"ה לא רק את רגעי ההתעלות אלא גם את השגרה המורכבת. אילו של אברהם נברא כבר בערב שבת בין השמשות בחתימת ששת ימי הבריאה (אבות ה ו), כאילו ביקש כבר מתחילת העולם להתכונן לסיבוכים הטבועים בו. גם אנו בראש השנה רוצים להסתכל על קורותינו בשנה החולפת ובשנה הבאה ולבטא בתקיעה את כל חלקי חיינו, כולל אלו מלאי הצרות והסיבוכים. תקיעת השופר המתפרקת לשברים ולתרועה מכילה בתוכה גם את הצרות הלאומיות והפרטיות העולות לזיכרון לפני הקב"ה. בכך אנו זוכים למחילה על אחיזתנו בעבירות, על שאיפתנו למצוא אחיזה בתאוות ובחומר למול קשיי החיים. מעתה, אנו מרפים מן האחיזה המדומה הזו ומבקשים שתחול עלינו הברכה האלוהית - 'כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו' (בראשית כב יז).