תשובה של אחריות מעשית

באמצע הלכות התשובה מביא רמב"ם הלכה הנוגעת ליחס שבין ראש השנה ועשרת ימי תשובה, וזה לשונו (תשובה ג ד) -

'אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.

לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה..

ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה. ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום'.

הלכה זו פותחת בהסבר למצוות תקיעת שופר בראש השנה, ממנה ['לפיכך'!] לומד הרמב"ם הנהגה אישית לראות את עצמו חציו זכאי וחציו חייב, שבאמצעותה ['ומפני ענין זה'] מסביר רמב"ם את ריבוי הצדקות, המצוות והתפילות בעשרת ימי תשובה. כינוסם של שלושת העניינים הללו לאכסניא אחת בדמות הלכה בהלכות תשובה מעלה תמיהות רבות. בפרט, לאור לשון הרמב"ם התולה כל עניין בחברו ומוצאת ביניהם הקשרים של סיבה ותוצאה.

ראשית, מדוע הרמב"ם מביא את הרמז של תקיעת שופר בהלכות תשובה ולא בהלכות שופר. שנית, מה הקשר בין רמז השופר לכך שכל אחד צריך לראות את עצמו כאילו הוא מכריע את כל העולם כולו. הראיה, שחובה זו מובאת בדברי התלמוד (קידושין מ ב) בלי קשר לתקיעת שופר. לבסוף, מדוע הרמב"ם לומד מראיית עצמו כחצי זכאי וחצי חייב 'כל השנה כולה' השלכה מעשית של הוספה בצדקה, במעשים טובים ובסליחות רק לעשרת ימי תשובה.

דומה שהרמב"ם מבקש לצייר בהלכה זו מהלך של תשובה השייכת דווקא בעשרת ימי תשובה שראשיתם היא ימי ראש השנה. הרמב"ם אינו מבקש לעסוק בטעם מצוות השופר בלבד אלא להתוות קו של תשובה המתבטא באופן מעשי בתקיעת שופר ולאחריו בעשרת ימי צדקות ותחנונים.

נתחיל מעיקרם של דברים, הדרישה לראות את עצמו כמי שחציו חייב וחציו זכאי ובמעשה אחד הוא מכריע את העולם כולו היא דרישה להרגיש כאדם הראשון בשעתו. כך מתארת המשנה (סנהדרין ד ה) - 'לפיכך נברא אדם יחידי.. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם'. כשם שאדם הראשון במעשה אחד הכריע את כל העולם כולו, כך האדם צריך לחשוב שבעולם מסוים ובמדרגה כלשהי הוא מסוגל להכריע את כל העולם כולו לטוב ולמוטב (ראה שפת אמת ליקוטים). את ההרגשה הזו יש להרגיש כל השנה כפי שנאמר, אבל ניתן להרגיש אותה ביתר שאת ביום ההולדת של אדם הראשון - בראש השנה. כאדם הראשון בשעתו, ראש השנה הוא למעשה יום הולדתה של כל האנושות מחדש - 'אמר להן הקדוש ברוך הוא: מכיון שנכנסתם לדין לפני בראש השנה ויצאתם בשלום מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה' (ירושלמי ד ח). ראש השנה מטביע אם כן תחושה של אחריות גדולה הנובעת מכך שגם הוא נברא כאדם הראשון שבמעשיו שינה את המציאות כולה.

תקיעת השופר מבקשת לעורר את האדם משנתו ולגרום לו להביט פנימה לנפשו, בכך האדם יכיר בכוחותיו הכבירים ויתעורר לאחריות הגדולה המוטלת עליו. בעל שם משמואל (מועדים ראש השנה תרעג) רואה בתקיעת השופר ביטוי לנקודה הפנימית שקדמה לביטוי המעשי - 'דשופר שהוא קול פנימי יוצא מהבל הלב טרם נתחלק בה' מוצאות הפה מעורר את הנקודה הפנימית שהיא ראשית המציאות, אחרי שישראל עושין תשובה מעומקא דליבא צריכין לעשות דמיון לזה במעשה, וזה הוא תיקון על חטא אדה"ר כי תקיעת שופר היא מעשה מצוה'. בתקיעת השופר האדם חוזר לנקודת המוטיבציה הראשונית ומבקש להביא אותה לידי ביטוי מעשי באופן מושלם. מעשיו של האדם אינם יכולים להיות מושלמים, בשל החולשות האנושיות והמגבלות המציאותיות. את היכולת הזו משיג האדם דווקא כשהוא הופך לשליח הקב"ה ובכך משאיר את המעשה בעולם הרוח ככל האפשר. 'שאדם שעושה מצוה והוא עושה מחמת ציווי השי"ת הרי הוא שליח השי"ת ושלוחו של אדם כמותו, וא"כ הרי זה מעשה השם ית' ולא מתיחס למעשה התחתונים.. ומשמע שגם שופר של ר"ה מתיחס נמי המעשה להש"י, ומאחר שאיננו מעשה תחתונים לבד אלא מעשה הש"י הרי בכחו לעורר למעלה למעלה ומתקן חטא אדה"ר.. שתקיעת שופר היא תיקון חטא אדה"ר שהוא לא הי' יכול לתקן בקרבנו,.., אך באשר מעשיו לא היו אלא מעשה בו"ד שהרי לא נצטוה לזה, ע"כ לא פעל כ"כ למעלה שיתקן הפגם, אלא שופר שהוא מעשה המצוה שמתיחס המעשה להש"י הוא מתקן החטא ומאיר החסד בהתגלות..'. התקיעה בשופר היא מעשה הנובע מציווי אלוהי וכל מהותה הוא ביטוי של נקודה פנימית מרוממת. משום כך, היא מהווה תיקון למעשה אדם הראשון שהפך מבריאה מרוממת לאדם שמעשהו חולל נזק מעשי בכל רבדי המציאות. אפילו רמב"ם, בניגוד לדרכו, מבקש למצוא במעשה הזה 'רמז' ובכך ממחיש לנו עד כמה הוא מעשה הקרוב אל המחשבה. דווקא מתוך מעשה זה, חוזר האדם אל שגרת יומו ומבקש להטמיע בו ניחוחות של תיקון.

כך מתרחש תהליך מופלא של חזרה בתשובה, שאינו חזרה בתשובה המוכרת לנו מגדרי התשובה הידועים אלא הכרה פנימית בהשלכות של מעשי האדם. לכן, ההשלכה המעשית של חזרה בתשובה זו אינה בהכרח תיקון של עוונות העבר אלא התעוררות לעשיה חיובית בהיקפים גדולים. משום כך, המנהג להרבות בצדקה, מעשים טובים, מצוות ודברי תחנונים אינו התחזקות רוחנית בעלמא. זהו יישום מלא וטבעי של ההבנה כי כל מעשה של האדם הוא בעל השפעה עצומה. בשעה שאדם מבין שביכולתו לשנות את העולם הרי שהוא לא יכול לבחור בחוסר עשיה.

בהלכה הקודמת להלכה זו כותב הרמב"ם (תשובה ג ג) דין מופלא - 'בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה, מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה'. הלכה זו נידונה בקרב מפרשי הרמב"ם, שהצריך את הבינוני לחזור בתשובה ולא הסתפק בהוספת מצוה כלשהי היכולה להכריע את הכף. נבקש להציע ביאור על פי דברינו בהלכה העוקבת, שהציעה דרך תשובה מיוחדת.

לכל אדם יש חובה לראות את עצמו כמי שחציו זכאי וחציו חייב, אולם אצל הבינוני אין זו ראיה בעלמא אלא עצם הגדרתו. הבינוני הוא מי שעולמו חצוי, מעשיו מתחלקים לטוב ולרע מבלי מגמה מסוימת השולטת בחייו. אם הוא יעשה עוד מצווה או פחות עבירה אין בכך כדי לצאת מגדר 'בינוני'. תשובתו של הבינוני היא ההחלטה לעשות, לעשות טוב ולפעול גדולות ונצורות. זאת, מתוך הכרה בכוחות הגדולים שטמונים בו ובהשפעה האדירה של מעשיו האישיים. מתוך תשובתו המיוחדת של הבינוני, שאינה מתעסקת בתיקון חטא פרטני כזה או אחר, מחדש הרמב"ם את חידושו העצום. על כל אדם מוטלת החובה להרגיש כבינוני ולהפוך את ימי התשובה לימים של הכרה בהשלכות הכבירות של מעשיו. באופן הזה הוא שב לאלוקיו בתשובה של מעשה, החל מתקיעת השופר המעוררת אותו להכיר במעשיו וכלה בעשרת הימים שבהם לילותיו מלאים בתפילות וימיו גדושים בצדקות.