בכי של תיקון

בכי על הצוואר

 

כל מי שמתבונן בפרשתנו מגלה כי היא רוויה בבכיות, יוסף בוכה כמה וכמה פעמים - לבדו, מול אחיו ומול אביו, בהזדמנויות שונות. אחת הבכיות המרגשות היא במפגש של שני בני רחל - יוסף ובנימין: "וַיִּפֹּ֛ל עַל־צַוְּארֵ֥י בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו וַיֵּ֑בְךְּ וּבִנְיָמִ֔ן בָּכָ֖ה עַל־צַוָּארָֽיו" (בראשית מה יד). על לשון הפסוק שואלת הגמרא: "ויפל על צוארי בנימן אחיו - כמה צוארין הוו ליה לבנימין? - אמר רבי אלעזר: בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין, ועתידין ליחרב. ובנימן בכה על צואריו - בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף, ועתיד ליחרב" (מגילה טז ב). שני האחים בוכים בכי כפול, לא על המפגש המרגש אלא על אירועים עתידיים שיתרחשו בנחלתם. כל אחד בוכה על חורבן בתי המקדש והמשכן שיבנו בנחלת האח האחר ויחרבו.

 

החתם סופר (תורת משה בראשית מה יד) מבאר שדרשת הגמרא נשענת על לשון הפסוק בדיוק נמרץ. התורה אומרת שהנפילה והבכי היו על הצוואר, אבל מבחינה מעשית אי אפשר לאדם להיות על צווארו של השני כשהוא עומד ממולו. "אין זה משמע על העורף ואחורי הצוואר אלא על פני הצוואר, וא"כ מן הנמנע הוא. ואי אפשר שיפול יוסף על פני צוואר בנימין, ובנימין על פני צוואר יוסף בבת אחת. אם לא נאמר אחר שעמד יוסף מנפילתו על צווארי בנימין אח"כ חזר בנימין ונפל על צווארי יוסף, וזה אשר אין במשמע בקרא". אם כן, אי אפשר ששניהם יהיו יחד מחובקים כאשר כל אחד עומד על צווארו של השני ביחד. דבר זה הוא שמביא את חכמים לדרוש את הפסוק כאשר הוא עדיין לא יוצא מידי פשוטו. יוסף נופל על צווארי בנימין ואז בנימין מביט באח הנופל מולו ובוכה על חורבן משכן שילה. לאחר מכן, יוסף נזכר בחורבן שני המקדשות העתיד להתרחש בנחלת אחיו העומד מולו ומתחיל גם הוא לבכות.

 

הנפילה על צוואר האח האובד מזכירה לכל אחד מהם את בית המקדש, משום שהצוואר נמשל לבית המקדש. הצוואר מכיל בתוכו את הקנה שבו עובר האויר ואת הוושט בו עובר המאכל. שניהם, נמשלים לעניינים המתרחשים במקדש - "כי כמו צוואר האדם מוליך המזון להבטן והליחות הטובות למוח, כן בית המקדש הוריד שפע ישראל למטה וריח הקורבנות למעלה" (תורת משה בראשית מה יד). יוסף ובנימין מבינים כי כעת מתחילה הגלות הארוכה שעליה נכרתה הברית עם אברהם אבינו, גלות שתהיה בארץ מלאת זימה וגילולים. הגלות אמורה להיות ארבע מאות שנים אולם לשניהם ברור כי במצרים לא יוכל העם לשרוד תקופה כה ממושכת. את השלמת הגלות יעשו ישראל בזמן חורבן בתי המקדש ובגלויות רבות שיתרחשו באותם ימים. זאת הסיבה, שכעת שני האחים בוכים על החורבנות הללו שזרע הפורענות בגינם נטמן כבר באותן שעות שבה מתחילה גלות ישראל במצרים (תורת משה שם).

 

בכי ללא צער

 

בחלקו הראשון של ספר דרשות החתם סופר מובאות כעשרים וחמש דרשות שנשא בימי ז' וח' בטבת בין השנים תקנ"ו עד תקצ"ט. דרשות העוסקות בהספדים על רבנים שנפטרו באותה תקופה ובביאורים על פרשיות השבוע של יוסף והאחים. הוא רואה בתאריך הזה כתאריך מכונן הנוגע להתמודדות העם מול אתגרים הנכונים לו מבחוץ. בימים שבהם נהגו ישראל לצום על תרגום התורה ללועזית ומותו של עזרא הסופר, בוחר רבינו משה סופר לעסוק ביחס אל החכמות החיצוניות. את עיקר הלהט שלו, במלחמות מול שינויי התקופה ובצער על צדיקים שנסתלקו מן העולם, מטביע רבנו בדרשות נלהבות אלו.

 

בדרשותיו, חוזר החתם סופר מספר פעמים על קושיה הנוגעת למועד הבכי של יוסף ובנימין. כשהתורה מתארת את הסעודה שהכין יוסף לאחים היא מתארת הכנה - "וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן" (בראשית מג טז), חז"ל (בראשית רבה צב ד) רואים בלשון ההכנה רמז לכך שהסעודה הזו הייתה סעודת שבת שעליה נאמר "וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ" (שמות טז ה). אם כן, המפגש המרגש בין יוסף לבנימין מתרחש גם הוא בשבת. כיצד אפוא, בכו שני האחים על חורבן בית המקדש בשבת כאשר אין אבלות בפרהסיה בשבת וישנו איסור לבכות ביום זה? (רמ"א או"ח רפח ב).

 

לשאלה זו, כיצד בכו האחים בשבת שבה יש מצווה להתענג, מביא החתם סופר מספר תירוצים בדרשותיו השונות. במקום אחד (דרשות חתם סופר א צב) הוא מסביר שלא מדובר בבכי של צער אלא בבכי של עונג ושמחה על כך שישראל יעמדו בנסיונות במשך כל החורבנות והגלות. בכי כזה מותר בשבת, שכן הוא לא פוגם בעונג השבת ובכבודה (ט"ז או"ח רפ ב). במקום אחר, הוא מסביר שהבכי היה בכי של שמחה, מנימוק אחר. המדרש שואל על לשון המזמור בתהלים (עט) העוסק בחורבן בית המקדש ופותח בלשון 'מזמור לאסף' ולא 'קינה לאסף'. "כך אמרו לאסף: "הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר?". אמר להם: "מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל" (איכה רבה ד יד). אסף מסביר, כי הזמרה לאחר החורבן היא על העובדה שהחורבן המוחלט היה חורבן פיזי ולא חורבן בחמה שפוכה על העם כולו. בדרך הזו מבאר החתם סופר שהאחים בכו משמחה והתרגשות כשראו בעיני רוחם כי החורבן הסתכם בחורבן גשמי ולא בכליה של העם כולו (חתם סופר על התורה עמ' רכב).

 

צום לביטול הדין

 

אם בתירוצים אלו ביאר החתם סופר שהבכי לא סתר את העונג של השבת משום שהיה בכי המותר בשבת, הרי שבמקומות אחרים הוא מבקש להציע פירוש שונה ומקורי. בטרם נבוא לדון בפירושו זה, עלינו לעיין בהלכה מיוחדת בהלכות צום עשרה בטבת. רבי דוד אבודרהם (סדר תעניות) כותב: "ארבעת הצומות הם נדחים לפעמים כשחלו בשבת, חוץ מעשרה בטבת שאינו חל לעולם בשבת, אבל הוא חל לפעמים ביום ששי, ומתענים בו ביום. ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו ''בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה'' (יחזקאל כד ב), כמו ביום הכיפורים". לפי דבריו, צום עשרה בטבת דוחה שבת, והוא יוצא דופן מצומות החורבן שלא דוחים את השבת. זאת, משום שביחס לתאריך זה המצוין בפסוק נאמר "בעצם היום הזה" כפי שמצאנו ביום הכיפורים הדוחה את השבת. סברתו של אבודרהם נדחתה בדברי הפוסקים להלכה מסברות שונות אולם היא פותחת פתח לחשיבה על מהותו של היום.

 

החתם סופר (תורת משה דברים) מבקש להעמיק במהותו של עשרה בטבת לאור חומרתו של האבודרהם. הלא יש להבין, מדוע אנו צמים בעשרה בטבת שבו לא התרחש דבר בפועל בתוככי ירושלים. העיר המשיכה בהתנהלותה במשך תקופה ממושכת של שנתיים וחצי, כפי שהתנהלה בתקופות מצור קודמות. כיון שכך, מבקש החתם סופר למצוא ביום הזה עניינים שהם מעבר למהלכים הצבאיים שהתרחשו בחומת העיר. "שבאותו יום שסמך מלך בבל למטה על ירושלים, כמו כן ישבו ב"ד שלמעלה אלו מיימינים אלו משמאילים עד שגברו המשמאילים ונחרב הבית". נקודת ההתחלה של החורבן לא חשובה בגלל המשמעות הצבאית שלו אלא בשל המשמעות הרוחנית שלו. עצם העובדה שהגויים יכולים להתחיל במהלך להחרבת המקדש מלמדת שמן השמים הוכרע שעל הבית להיחרב. יום עשרה בטבת הוא היום שבו בי"ד של מעלה פסק את דינו של המקדש לחובה ועל כך אנו צמים. ממשיך החתם סופר את דבריו ומחדש "והנה אין לך שנה שאין קללתה מרובה מחברתה, וכל דור שלא נבנה בהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו, נמצא שבכל שנה ושנה נתחדש חורבן חדש, וזהו בכל פעם כשהגיע אותו יום של עשרה בטבת, שהתחיל אז למעלה משפט החורבן, כמו כן בכל דור ודור, יושבין ב"ד שלמעלה וגוזרין החורבן של כל שנה ושנה". בכל שנה, מתכנסים בית דין של מעלה ביום עשרה בטבת ומכריעים כי גם השנה לא יבנה המקדש ולמעשה - יחרב מחדש.

 

כיון שכך, מוסיף החתם סופר לדון במהות התענית ביום עשרה בטבת, בהשוואה לתעניות אחרות. בשבת אכן אסור להתענות אבל תענית חלום מותר להתענות, משום שבזכותה הוא מבטל את הצרה העתידה לבוא עליו בשל החלום. לאדם יש עונג מכך שהוא מבטל את הצרה הקשה ולכן עצם התענית מותרת בשבת (שו"ע או"ח רפח ד). תענית זו מוכרחת להיות באותו יום שבו חלם האדם, אפילו אם הוא חל בשבת. "דסגולה היא ביום התחלת הגזירה שנגזרה מתבטלת בנקל ע"י תענית, וזה בשארי ימות השנה שאדם נידון בכל יום.. אז מסתמא התחלת השתלשלות הגזירה מלמעלה למטה הוא ביום שהראוהו בחלומו ולא ביום אחר, אף על פי שכמה פעמים לא יארע אותו המקרה עד אחר זמן רב, מ"מ התחלות השתלשלות היה באותו היום שהראוהו ואז טוב לבטלו ע"י תענית ושוב אין ליום אחר שייכות בזה.." (שו"ת חתם סופר א או"ח קסח). זמן ראיית החלום מעידה על התחלת החורבן, גם אם בפועל לא התרחש דבר, ולכן הצורך הוא להתענות בסמיכות לאותו זמן.

 

כל הצומות הם צומות מחמת צרות שהתרחשו בעבר ולכן הן לא חלות בשבת. אבל תענית עשרה בטבת היא על בטול צרה העתידה מחמת הדין המתקיים באותו יום בשמים. משום כך, תענית עשרה בטבת היא כמו תענית חלום, ולכן מבקש אבודרהם לטעון שהיא דוחה את השבת. כמו בתענית חלום, התענית מוכרחת להיות באותו יום של דין, גם אם בפועל החורבן לא התרחש.

 

מפגש ביום של חורבן

 

מדין זה מסיק החתם סופר (דרשות חתם סופר א צט ב) עיקרון חשוב הנוגע לשאלה בה פתחנו. עונג השבת דוחה עצב ובכי כאשר הם נעשים על דבר שהתרחש בעבר, אבל לא כאשר הם מתייחסים לעתיד. בהיבט הזה, ''התחלת הצרה היא יותר רעה מגומרה'' ולכן הצער הזה כל כך עמוק והוא דוחה את עונג השבת. התחלת הצרה טומנת בחובה את ההלם והתדהמה מפני הפורענות העתידה להגיע. הצער הזה הוא עמוק יותר ומלא חששות מאשר העצב הדועך אחרי שכל הסיפור מסתיים. יתרה מזו, הצער הזה מבקש לתעל את עצמו לתפילה המבקשת לבטל את האסון טרם יבוא. את הביטוי לעניין הזה ראינו במשפט הנוקב שאומר דוד לאחר ימי הצום על בנו שנפטר לבסוף - "בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה, כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ וְחַנַּנִי ה', וְחַי הַיָּלֶד. וְעַתָּה מֵת, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם? הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד?" (שמואל ב יב כב-כג). יוסף ובנימין בכו על החורבנות הצפויים בנחלותיהם, יתכן אפילו בתפילה לבטלם.

 

מעניין להביא מדברי הרב ישראל גולדברג (באור פניך בראשית קל), שמחשב את יום פגישתם של יוסף והאחים. לדבריו, המבוססים על המדרש, יעקב הגיע למצרים בט"ו בניסן והפגישה התרחשה שמונים יום בטרם הגעתו. חישוב של הימים מעלה, כי פגישתם של יוסף ואחיו, כולל בנימין, התרחשה בעשרה בטבת עצמו (!). אם נצרף את ידיעתנו כי הפגישה הזו חלה בשבת הרי שבכייתם של יוסף ובנימין על בתי המקדש שנחרבו היתה לא אחר מאשר בעשרה בטבת שחל בשבת. באופן פנימי, היסוד לחידושו המופלא של אבודרהם שהבכי והתענית בתחילתו של החורבן דוחה את השבת, נוצק באותו מעמד מופלא שנים רבות טרם החורבן.

 

בכי של אהבה

 

הבכי המתחדש כל שנה, זה המבקש לעורר רחמים לפני שהפורענות תגיע, הוא עמוק ביגונו אבל טומן בחובו גם תקווה. המדרש (בראשית רבה צג) משווה בין מפגש יוסף והאחים ובין הגאולה - "כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה, כך הקדוש ברוך הוא אינו גואל את ישראל אלא בבכיה". השוואה זו טעונה ביאור, שהרי בכל פעם בוכה מישהו אחר - אצל יוסף, המפייס בוכה ואילו אצל הקב"ה - עם ישראל שבוכה הוא דווקא המתפייס. בשל כך, מבאר החתם סופר (תורת משה בראשית מה ב) שגם בגאולה מי שבוכה הוא המפייס, עם ישראל שבוכים מפייסים למעשה את עצמם. הבכייה המביאה את הגאולה היא הבכייה שנושא עם ישראל במשך שנות הגלות, והיא נושאה בכנפיה פיוס גדול. "שהקב"ה נותן רוחו עליהם, ומתעוררים בבכי ותפלה ותחנונים, וצמים ומתענים בד' תעניות, על צרות שעברו כמה מאות שנים, זה סימן טוב ומובהק כי עדיין חביבותיה גבן [אהבתנו איתנו] ולא נכבה אש האהבה ועתיד להאיר מתוך חשיכה אורה, והוא גופא נחמה גדולה". אם היה החורבן דבר היסטורי, ישן ונשכח, לא היה סיכוי שהוא יפסק. דווקא הבכי הקשה, זה שבכל שנה מתפרץ מחדש, מבהיר לנו שהאהבה והקשר עודם קיימים.

 

במפגש בין יוסף והאחים, הם בתחילה נשארים עומדים מבלי לגשת אליו. השנים הארוכות והמרחק הרב מעלות את החשש שמא יוסף נותר מנוכר כלפי אחיו. רק כאשר יוסף בוכה, ניכר לאחים שהוא קשור אליהם מעומק קירות לבו. אם היה יוסף מרוחק מן האחים, הוא לא היה מסוגל להתפעל בבכי. גם לעתיד לבוא, ישראל ישאלו את עצמם האם הם ראויים לגאולה או שמא השנים עשו את שלהם. רק כאשר הם נגאלים בבכייה, הם מבינים שהקשר עוד חי ובוער. "שעל ידי בכייתם של עצמם יהיו מכירים אהבת השי"ת אותם". בכי משמעותי כזה, שבכוחו לדחות את עונג השבת, מסוגל להראות עד כמה הוא נוגע לעומק נשמתם של ישראל. יוסף ובנימין, מבינים את כוחו של הבכי הזה ולכן הם מתעוררים אליו, בעיצומו של יום השבת, כשהם מחובקים, איש על צווארי אחיו.