יד תחת ירך

בקשה מחייבת

כמה רגעים לפני מיתתו, יעקב מבקש מיוסף בקשה אחת ויחידו - להיקבר בארץ ישראל, יחד עם אבותיו. צורת הבקשה וכל המעשים שנלוו לה, לפניה ואחריה, מעלים שאלות רבות. תחילה, יעקב מבקש מיוסף לשים את ידו תחת ירכו - "שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת" (שמות מז כט). לאחר מכן הוא פורט את רצונו שלא להיקבר במצרים אלא עם אבותיו בארץ ישראל. בתגובה, יוסף אומר שהוא יקיים את בקשת אביו אבל אז יעקב לא מסתפק בכך ומעוניין שיוסף ישבע - "וַיֹּאמַ֕ר אָנֹכִ֖י אֶֽעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ: וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ" (שמות כז ל-לא).

אין כאן סתם בקשת 'שכיב מרע', מדובר במעמד מכונן, כזה יש בו התחייבות גדולה, מעשים מכוננים ואמירות משמעותיות. לא ברור מדוע נזקק יעקב לכך שיוסף ישים את ידו וישבע על מנת לקיים בקשה אחת פשוטה. המדרש מבקש לצייר כי קיומה של הבקשה היה מורכב, בפני יוסף עמדו קשיים עצומים למימושה ולכן נזקק יעקב למעמד המשמעותי הזה. המצרים היו רוצים שיעקב יקבר בארצם על מנת שתשרה בה הברכה, ורק יוסף שהוא בעל היכולת השלטונית היה מסוגל לבצע את הדבר.

גם כשמעיינים בשיג והשיח שבין יוסף ליעקב, רואים בו קשיים רבים. תחילה, מבקש יעקב שיוסף ישים את ידו תחת ירכו, מעשה שמצאנו אצל אברהם ואליעזר (בראשית כד ב). שם ביארו הפרשנים, שמטרתו היא אחיזה בחפץ של מצווה, כפי שנהוג כשמשביעים אדם וחפצים שיעיד עליו את הקב"ה, שמכוחו נתקדש אותו חפץ, ששבועתו אמת (שבועות לח ב). אליעזר מתבקש לשים את ידו סמוך לאיבר המילה, משום שעליה הצטווה אברהם. שימת היד נועדה למעשה לשמש את אמירת השבועה, כפי שכתב רש"י (שמות מז כט) - "שים נא ידך - והשבע". אבל אם נעיין, באותה שעה שיעקב מבקש את ידו של יוסף, אין שום בקשה לשבועה. מה הסיבה, אם כן, שלשמה יעקב רצה שיוסף ישים את ידו תחת ירכו אם לא לשם מעשה השבועה.

כשממשיכים בסיפור המעשה, מתעוררות שאלות נוספות. לאחר בקשתו של יעקב, יוסף דווקא נמנע מלשים את ידו תחת ירך אביו ומסתפק באמירה: "אֶֽעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ" (שמות כז ל). המדרש מנמק את הסירוב הזה משום כיבוד הורים של יוסף כלפי אביו - "מפני שהיה יוצא יריכו, לא רצה ליגע במילתו" (שכל טוב). משום זאת, יעקב ממיר את הבקשה לשימת היד בשבועה בעל פה - "אמר: "מכיון שאינך רוצה ליגע במילתי, השבע לי בדיבור", וישבע לו בדיבור" (שכל טוב). דברים אלו הורחבו בפירוש האור החיים המתאר את טענתו של יוסף המשכנע את אביו - "שאמר לו תשובה שאינו צריך לישבע לו והנה הוא מוכן לעשות כדבריו: או ירצה שכפי הדין הוא מחויב לעשות כדבריו או לצד שהוא בנו והוא אומרו אנכי אעשה, או לצד שהוא מצוה מחמת מיתה והוא אומרו כדבריך ואינו צריך שבועה". יוסף לא זקוק לאותה שימת יד, הוא מרגיש מחויבות עצומה לממש את בקשת אביו בלי שום מעשה. אבל אם ביקש יעקב מיוסף את שימת היד, מה מועילה אמירתו של יוסף כאמירה בעלמא?.

 

ה'יד' וה'ירך'

במשנתו של החתם סופר (תורת משה בראשית מז ל) אנו מוצאים רובד דרשני מופלא המבקש להתמודד עם שאלות הפשט הללו. ביסוד דבריו הוא מניח ששימת היד בסמיכות לירך איננה מעשה פיזי בלבד אלא הנהגה והתנהלות. היד והירך אינם רק איברי גוף אלא מידות נפשיות וצורת חיים. דבר זה יסודו בזוהר הקדוש המבדיל בין אנשי ה'יד' ואנשי ה'ירך'. אנשי ה'ירך' שהם בעלי הייסורים, הנאנקים תחת סבל וצרות ובגינם הם זוכים למעלות רבות וזכויות. כנגדם, יש את אנשי ה'יד' שהם בעלי הצדקה וגמילות החסד, המשקיעים את ימיהם בעזרה לאחרים. ה'ירך' היא הסמל לטלטול ולתנועה הבלתי פוסקת לעומת ה'יד' הפתוחה לכל נזקק. הבחירה בידי האדם היא להיות איש 'יד' - בעל צדקה, בכך הוא יוכל להגיע למדרגות רוחניות כאילו קיבל ייסורים.

יעקב אבינו הוא איש 'ירך' במובנים רבים, שהשיא שלהם הוא כמובן - המפגש המכונן עם המלאך שנגע בירכו והביא לצליעתו. גם במשמעותם של דברים, יעקב הוא בעל ייסורים כפי שהוא מעיד על חייו למול פרעה - "מְעַ֣ט וְרָעִ֗ים הָיוּ֙ יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י" (בראשית מז ט). ועתה, "וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לָמוּת֒" (בראשית מז כט) ולכן יעקב מבקש ממשיך ויורש, בכך מפעל חייו לא יפסק במותו - "כל המניח בן או תלמיד כמותו - לא נקרא מת" (ב"ב קטז א). מכל בניו, יעקב רוצה שיוסף יהיה זה שימשיך את מפעליו בשל הדמיון הגדול בין שניהם בקורות חייהם - "שכל מה שאירע לזה אירע לזה" (בראשית רבה פד ו). הבעיה היא, שיוסף אינו איש 'ירך', הוא חי בשלוה את רוב ימיו ולא התנהל בעולמו כפי שיעקב חי.

לשם כך, מבקש יעקב להכשיר את יוסף להיות איש צדקה וחסד ובזאת לזכות למעלות הגדולות שיעקב זכה להן בזכות ייסוריו. או אז, יעקב מבקש מיוסף להניח את ידו תחת ירכו, כלומר להגביר את עבודת החסד שלו שסגולתה להביא את האדם כאילו היה בעל ייסורים. יוסף הוא אכן ממשיכו של אביו, הוא דומה לו בהרבה תחומים ותכונות, אבל במעמד זה מתרחש המהפך. גישתו של יעקב עוברת תהליך של סובלימציה (עידון) והיא מבקשת להביא את האדם למעלות עליונות באמצעות החסד ולא על ידי ייסורים וחולאים רעים. הבקשה "וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת" אינה מסתכמת איפוא רק במעשה חד פעמי אלא בקריאת כיוון וצוואה.

 

שכיבה בארץ

בדרשה אחרת (דרשות חתם סופר א עב ב - דרוש לח' טבת תקנ"ו) החתם סופר מרחיב את הדברים וטוען כי בקשתו של יעקב הייתה כפולה - במקום דרך הייסורים מבקש יעקב מיוסף לעסוק בשני תחומים: תורה וחסד. במקומות רבים (ברכות ה ב) למדנו, שהתורה והצדקה הם סגולה שלא יבואו ייסורים על האדם. משום כך, את שניהם מבקש יעקב להנחיל ליוצאי ירכיו ולכן הוא משתמש בלשון כפולה: "חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת" (שמות מז כט), כנגד מעשי החסד ותורת אמת. יוסף  אמנם לא שם את ידו ממש תחת ירך אביו, לא לזה הייתה עיקר כוונתו, אבל הוא מילא את צוואתו במלואה. אחרי מות אביו, הוא השגיח על בניו ואחיו בלימוד התורה ובכלכלת צאצאיו בלחם לפי הטף.

מעשיו של יוסף הפכו אותו להיות כמו יעקב, בכך הוא זכה שיאמר על אביו: "יעקב אבינו לא מת" (תענית ה ב) שהרי זרעו ממשיך את מפעל חייו. אבל מעשי יוסף סייעו בדבר נוסף, שאותו ציין יעקב בלשונו, הם גרמו לכך שיעקב לא נקבר במצרים. הבקשה של יעקב מיוסף שלא לקבור אותו במצרים, לא הייתה רק בקשה הנוגעת לסידורי הלוויה. היא היתה צוואה עמוקה ומשמעותית יותר, ולכן יעקב מחזק אותה בשימת היד ולאחר מכן בשבועה. החתם סופר (דרשות חתם סופר א קג ב - קד א - דרוש לח' טבת תקנ"ד) מלמד, "שאלו לא הניח יעקב בן כמותו אזי בעל כורחו היינו מוכרחים לקברו בחו"ל, שתישאר אחיזתו אצלנו במקצת על כל פנים". אם יוסף לא היה ממשיך את מורשת אביו המיוסר, באמצעות החסד והתורה, היה צורך רוחני לקבור את יעקב במצרים על מנת לסייע לבניו הנמצאים שם. כאשר יעקב מניח את יוסף להמשיך במקומו, הוא למעשה לא מת ורק גופו "שוכב עם אבותיו".

את הבקשה הזו, אנו רואים שוב בהמשך הפרשה והפעם מפי בניו של יעקב. לאחר שיעקב אכן נקבר בארץ ישראל, אומר הפסוק: "וַיִּרְא֤וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵף֙ כִּי־מֵ֣ת אֲבִיהֶ֔ם" (בראשית נ טו). אחי יוסף רואים שיעקב מת, הזכויות שלו אינן עומדות להם חלילה והוא גם לא קבור עמם במצרים. משום כך, הם פונים אליו בבקשת סליחה ובניסיון להבין כיצד הוא ימשיך את מורשת אביו. על כך עונה להם יוסף: ".. לְמַ֗עַן עֲשֹׂ֛ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַחֲיֹ֥ת עַם־רָֽב: וְעַתָּה֙ אַל־תִּירָ֔אוּ אָנֹכִ֛י אֲכַלְכֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם.." (בראשית נ כ-כא). החשש של השבטים לא היה מפני מעשים של יוסף שיותיר אותם רעבים וחסרי כל, קשה לחשוש מפני נקמה כזו כלפי עם רב. החשש שלהם היה שמא לא יוותר זכר לדרכו של יעקב, שמא תיקון האישיות לא יתקיים במי שהתרגל לחיי מלוכה ולא חיי ייסורים. יוסף מרגיע אותם ומסביר שהוא ימשיך את דרך האבא באמצעות החסד והחיים שיעניק ליוצאי ירכו.

 

ה'עין' וה'ירך'

במקום נוסף בתורה אנו מוצאים את הפסוק מדבר על יוסף המניח את ידו על גופו של אביו. כשיעקב ירא מלרדת למצרים, הקב"ה מבטיח לו "וְיוֹסֵ֕ף יָשִׁ֥ית יָד֖וֹ עַל־עֵינֶֽיךָ" (בראשית מו ד). הרי לנו הבטחה מפורשת הניתנת ליעקב שיוסף ימשיך את דרכו, מדוע אם כן הוא מבקש לצוותו על התורה והחסד. החתם סופר (דרשות חתם סופר א צב ב - דרוש לח' טבת תקצ"ב) מבקש לדקדק בלשון הפסוק ובכך לתרץ את שאלתנו. יעקב אבינו אמנם הובטח שיוסף ישים את ידו על עין יעקב, אבל אין זה אומר שהדבר יועיל גם לירך יעקב. גם בדרשה זו, החתם סופר 'מתרגם' את איברי הגוף לסוגים של אנשים בהתאם לרמתם הרוחנית. 'עין' הם הצדיקים שיהיו בבית יעקב ואילו 'ירך' הם האנשים שאינם הגונים שנפגעו מאותו מאבק נסתר בין יעקב למלאך שבו "וַתֵּ֙קַע֙ כַּף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב" (בראשית לב כו). ההבטחה שיעקב קיבל על זרעו היא רק כלפי הצדיקים 'עין יעקב' אבל יעקב עדיין חושש מפני מה שיקרה לאחר מותו. כאשר יעקב ילך לבית עולמו, אנשי ה'ירך' יישארו ללא עוגן ואפילו הצדיקים, 'עין יעקב', יהיו בקושי ומצוקה - "שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד" (רש"י בראשית מז כח). משום כך, יעקב מבקש "שישים גם ידו תחת ירכו, לא לשבועה אלא להגן גם על ירכו בנים שאינם בגדר עין, אלא בגדר ירך". התורה והחסד שיוסף יעסוק בהם תכוון למעשה לכל אחד מחלקי המשפחה, הצדיקים יקבלו את התורה בישיבה ואילו הפחותים שבעם יהיו שותפים בחסד.

יוסף ימשיך את מפעל חייו של אביו וינציח את חייו גם בארץ מצרים. בנו אפרים ש"היה רגיל לפני יעקב בתלמוד" (רש"י בראשית מח א) ימשיך את לימוד תורת אמת שניתנה ליעקב. ובכלכלת המשפחה יסייע מנשה ש"היה יוצא ונזקק עם אביו לעסקיו.." (פסיקתא רבתי ג) ובכך יתמוך במפעלי החסד. יעקב אבינו נקבר בארץ ישראל, אבל מבחינת צאצאיו הוא לא מת ושרוי בתוכם באופן אחר. במקום חיי ייסורים נטולי שלוה המביאים את האדם לזיכוך המידות, יהיו כעת חיים של עשיה תורנית וציבורית שיאירו את חשכת הגלות. ואולי זאת תמציתו של החינוך - עקרונות נעלים של האבא מקבלים פרשנות מחודשת של הבן כששניהם שואפים לאותה מטרה.