אבנט הענווה והגבורה

 לאחר תיאור הכנת בגדי הכהנים בחומש שמות מתארת התורה (שמות כט ה-ט) את אופן הלבשתם. על פי התיאור של התורה יש להלביש את כל בגדי הכהונה לאהרן הכהן הגדול ולאחר מכן לבניו. לאחר מכן, משה חוגר את כולם באבנט יחד - 'וְחָגַרְתָּ֩ אֹתָ֨ם אַבְנֵ֜ט אַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו' (שמות כט ח). עם זאת, כשמעיינים בביצוע של הדברים על ידי משה בפרשתנו (ויקרא ח ז-יג) הרי שהדברים נעשו באופן אחר. לאחר שהלביש את אהרן בכתונת הוא חגר אותו באבנט - 'וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתוֹ֙ בָּֽאַבְנֵ֔ט' - לאחריו המשיך להלביש אותו בשאר בגדי הכהן הגדול. רק לאחר שסיים את הלבשת אהרן, הקריב משה את בניו, הלבישם וסיים בחגירתם באבנט - 'וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתָם֙ אַבְנֵ֔ט'.

ההבדל בין הציווי בחומש שמות ובין הביצוע בחומש ויקרא הביא למחלוקת תנאים על אופן ההלבשה. 'כיצד הלבישן למיסבר קראי? פליגי בה בני רבי חייא ורבי יוחנן, חד אמר: אהרן ואחר כך בניו, וחד אמר: אהרן ובניו בבת אחת. אמר אביי:... כי פליגי - באבנט, מאן דאמר אהרן ואחר כך בניו - דכתיב 'ויחגור אותו באבנט', והדר כתיב 'ויחגר אתם אבנט'. ומאן דאמר אהרן ובניו בבת אחת - דכתיב 'וחגרת אתם'' (יומא ה ב - ו א). הגמרא מלמדת, שהמחלוקת אינה רק כיצד היה סדר ההלבשה בפועל אלא האם מדובר באבנטים זהים. מי שמבאר שמשה חגר את כולם יחד, כפי שמתואר בציווי, מסביר שמדובר באבנטים שונים ולכן באופן הביצוע מתוארת חגירה נפרדת. לעומתו, מי שמבאר שמשה חגר את אהרן ואת בניו בנפרד, כפי שמתואר בביצוע, מסביר שהציווי היה על חגירה משותפת משום שאין הבדל בין סוג האבנט של הכהן הגדול ושל הכהנים ההדיוטות.

ההבדל בין האבנט של הכהן הגדול ובין האבנט של שאר הכהנים מתפרש באופן מיוחד בדברי בעל 'משך חכמה' (ויקרא ח ז). הגמרא מלמדת שבגדי כהונה מכפרים על חטאים שונים, ביניהם האבנט היה מכפר על הרהור שבלב, שכן הוא נחגר כנגד הלב (זבחים פח ב). אולם, כל אחד מהאבנטים מכפר על הרהור לב שונה מחברו - האבנט של הכהן הגדול מכפר על הרהורי עבודה זרה ואילו האבנטים של הכהנים הרגילים מכפרים על הרהורים לעשיית חטאים חמורים אחרים.

בענייני עבודה זרה להרהור יש משקל חשוב ביותר, עבודה זרה היא עבירה שבה המחשבה נחשבת כמעשה ועיקרה תלוי בלב המקבל על עצמו אלוהים אחרים. 'כל העבירות שמצד התאוה והחמדה - המה בגילוי עריות, וכל שמצד הקנאה והיזק לזולתו - הוא בכלל שפיכות דמים. וכל מה שבינו לאלקים, הוא מצד עבודה זרה. ועבודה זרה - נפשו של אדם אינו מתאוה, רק הוא הטעאה בשכל'.  מלבד חטא עבודה זרה, ישנו חטא נוסף השייך כולו לעולם המחשבה ולהרהורים רעים - חטא הגאווה. 'והנה הגאוה היא גם כן בנפש המשכלת ונגמר בהשכל לבד'. משום כך, הגאוותן משול בעיני חז"ל כמי שעובד עבודה זרה, עד כדי כך שחכמים (סוטה ה א) אמרו עליו: 'כל אדם שיש בו גסות הרוח - ראוי לגדעו כאשירה'.

מידה מגונה נוספת המתכפרת על ידי האבנט היא מידת העצלות. האבנט אמנם נחגר כנגד הלב אבל תחילתו היא חגירה במתני הכהן, כפי שמתאר ספר החינוך (צט) - 'והאבנט שחוגר במתניו.. ומקיפו ומחזירו על גופו כרך על כרך ונמצא שמרגיש בו בכל עת בזרועותיו, שמתוך גבהו ברוב ההקפין הזרועות נוגעות בו על כל פנים'. החגירה סביב המותן הופך את הכהן לזריז, 'כל חגורת מתנים לשון זירוז גבורה הוא' (רש"י מלכים ב ט א). תחושת העצלות תלויה בקשר הדוק לעבירת הגאווה, משום שהגאוותן נוטה להתעצל ממאמץ והתמסרות תמידית על חשבון הנוחות שלו - 'הגאוה מסבבת עצלות' (מידות הראי"ה גאוה ח).

שלוש עבירות מתכפרות אפוא בחגירת האבנט, חגירתה שתחילתה במתני הכהן וסופה תחת זרועותיו מול ליבו. מידת הגאווה שהופכת את האדם לאלוה בעיני עצמו כעובד עבודה זרה ומובילה אותו לעצלות ורפיון ידיים. בזכות האבנט, העוטף את הכהן ממתניו ועד לתחת ידיו, באים לתיקונם כל המידות המקולקלות הללו. הכהן מחלץ מותניים בזריזות כשליבו מלא בענווה וכולו פועל לייחוד שם שמיים.