שתי שתיקות ומרור אחד
מילים רבות
נאמרו על שתיקה אחת המצויה בפרשתנו - 'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן' (ויקרא י ג).
שתיקתו של אהרן הרואה את בניו הנשרפים ביום חגם. מי שנבחר על מנת לשמש לפה בשביל
משה, נצטווה לברך את ישראל ורדף שלום במילותיו המפייסות, מתבלט דווקא בשל יכולתו
לשתוק. אהרן הצליח בשתיקה רועמת אחת לשאול ולענות, להרהר ולהשיב כאשר משה עדיין
מנסה לבחור את מילותיו.
אבל שתיקתו של
אהרן אינה השתיקה היחידה במהלך חייו. במקום נוסף אנו לא שומעים את אהרן מדבר,
למרות שהדבר כמעט מתבקש מאליו. במחלוקת קרח ועדתו המבקשת לערער את מעמדו של אהרן,
משה נופל על פניו ומפציר בעדת קורח אבל אהרן שותק ולא משיב דבר. אהרן בוחר שלא
לענות למלעיזים עליו גם במקום שבו שתיקתו תתפרש כהודאה בנכונות טענותיו. 'כי אהרן במוסרו
ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו, ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו'
(רמב"ן במדבר טז ד).
שתי שתיקות אלו
המתבלטות בחיים שלמים של 'שפתי כהן ישמרו דעת' (מלאכי ב ז),
נובעות ממקום אחד. היכולת לקבל את הדין האלוקי בשתיקה משלימה, היא למעשה פיתוח של
היכולת לקבל עלבון אנושי בשפתיים חשוקות. לא פלא, שחז"ל מסמיכים בין תכונות
אלו - 'הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים
בייסורים, עליהם הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת
פח ב).
מי שממשיך את
מורשתו של אהרן הכהן, תלמידו המובהק של השתקן הנעלה, הוא הלל הזקן. גם הלל יודע
לשתוק מול ייסורי האלוקים ומול עלבונות האדם. אין דבר בעולם שיכול לערער את השקט
בתוך ביתו של הלל - 'מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, אמר: 'מובטח
אני שאין זה בתוך ביתי'. (ברכות ס א). קבלת ייסורים
בשתיקה שכזו ללא זעקות שבר יכולה להיות רק בבית שבו עונים לכל אדם בשלווה בערב שבת
מלא טרדות (שבת ל ב - לא א).
חג הפסח הוא חג
הדיבור, הפה הסח במעשה מצרים וגאולתה מבקש לקיים במלוא התוקף את מצוות "והגדת
לבנך". סמלו הוא המצה, לחם העוני שאינו מסתפק בזיכרון מעומעם אלא מבקש שיענו
עליו דברים הרבה. אבל בנוסף למצה ולפסח אנו נדרשים לומר גם את המרור. הלל הזקן
יודע את סודו של המרור, הוא מבקש לצרף אל שיחתה של המצה גם את שתיקתו של המרור. את
שתיקתם של אלו שהקב"ה השביעם במרורים (איכה ג טו) ואחרים ממררים
את חייהם במילים קשות. תלמידו של אהרן אוהב השלום יודע לראות את הדברים בשלמותם
ולכרוך את דיבור הגאולה יחד עם מרירות הגלות והעלבון.
תגובות
הוסף רשומת תגובה