יצחק האב המעמיק

התורה ממעטת בתיאור מעשיו והליכותיו של יצחק, לכאורה הוא ממעט לדבר או לפעול בהשוואה לאביו ובנו. אולם, אם נעיין בלשון התורה, במקרים הספורים שבהם היא עוסקת בדמותו - נוכל למצוא עיקרון מנחה בכולם.

כבר בתפילתו של יצחק הפותחת את הפרשה ניתן לראות לשון מיוחדת (בראשית כה כא): "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה'.. וַיֵּעָתֶר לוֹ ה'". תפילתו של יצחק נעשית באופן מיוחד, בעתירה - בחתירה - בחפירה, כמי שחופר בקרקע המציאות ומבקש להפיק ממנה טוב. בכך יצחק מגלה רובד פנימי של רחמים שלא נראה במבט ראשוני -  'למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר? לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות' (סוכה יד א). יצחק מתגלה כמי שמעמיק בקושי ומשם זוכה לברכה גדולה, למעשה תפילתו של יצחק חושפת את התנהלותו גם במקומות נוספים.

בניגוד לאברהם ויעקב, יצחק מצטווה על ידי הקב"ה להישאר בארץ ולגור בה- 'שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ' (בראשית כו ב). את לשון הציווי המיוחדת מבאר המדרש (בראשית רבה סד ג) בהרחבה: 'עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. דבר אחר - שכן את השכינה בארץ'. מחלוקת הדעות במדרש אינן אלא שתי פנים לעניין אחד - יצחק משכין את השכינה באמצעות מעשה הזריעה והנטיעה. מעשיו של יצחק בארץ אינם רק פיתוחה החיצוני, יצחק מעמיק את אחיזתו בעמקי האדמה. מול אברהם, שעיקר מעשיו היו במרעה הצאן וביחסיו עם אויביו ושכניו, יצחק תופס בגוף הקרקע - 'והוא החזיק בה בחזקה מעולה שחרש וזרע' (אור החיים כו ג). בכל מעשיו, יצחק הולך למקומות החבויים והנסתרים, שם הוא מנסה להשכין שכינה.

אחיזתו של יצחק מוכיחה את עצמה, מתחת לפני הקרקע מתגלה אוצר עצום של ברכה - 'וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים, וַיְבָרְכֵהוּ ה'' (בראשית כו יב). הברכה הזו חיכתה למי שלא יסתפק ברובד השטחי אלא יבקש להעמיק, לחרוש ולזרוע. יצחק עושה זאת ביתר שאת, הוא מעמיק בתוך הקרקע בכל המישורים. לכן הוא משקיע מאמצים אדירים בחפירת בארות, במציאת מים חיים ושאיבתם. 'וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם; וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו. וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים.., וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת,.., וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת..' (בראשית כו יח - כב). יצחק מחפש את השפע 'מתחת לרדאר', במקומות שאחרים רואים בהם רק מצבורי עפר. כתפילתו, כך מעשיו, יצחק מתאמץ לחתור מתחת לאדמה במעדר ובמחרשה.

את תפישתו זו מיישם יצחק גם ביחסיו עם בני האדם הסובבים אותו. יצחק תמיד שואף למצוא את מה שקיים מעבר לשכבה הראשונה. הוא הראשון שמחדש את הכלל כי מעשיו של אדם אינם בהכרח משקפים את מהותו. ידיו של עשו דומות בעיניו כשדות שבהם היה זורע ומתברך - 'רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'' (בראשית כז כז). לכן, הם לא מצליחים להסתיר את הקול הפנימי מלא טוב - ''הקול קול יעקב' פי' רוח הפנימיות שבכל איש ישראל.. נמצא הקול עיקר חיות הרוחניות. אבל הידים שהוא מלבוש החיצון בגוף ומעשים גשמיים' (שפת אמת תולדות תרלח). יצחק מצליח לעשות את הבלתי מובן, לאהוב את עשו וזאת מכוח היכולת שפיתח להעמיק ולראות מה מתחבא מתחת לכסות השלילית.

מנין באה לו ליצחק תכונת הנפש הזו, לחתור, לחפור? אין זה אלא תכונה מולדת שנטמעה בו בלידתו. כשאמו התבשרה על לידתו היא צחקה בתוככי נפשה - 'וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ' (בראשית יח יב). צחוק ההפתעה בקרביה של שרה מלמד על אופיו של בנה - שימצא בפנימיות הדברים דברים בלתי צפויים. יצחק מצליח למצוא מאה שערים של ברכה במציאות בלתי אפשרית 'הארץ קשה והשנה קשה' (בראשית רבה סד ו). באופן הזה הוא משנה את השפע האלוקי בצורה כמעט לא צפויה ומביא את הקב"ה לחתור חתירה תחת כסא הכבוד - 'כשם שיצחק אבינו היה מחַתר לפתוח לו פתח רחמים, כך הקב"ה היה שמח לפתוח לו פתח לעשות רצון צדיק'. גם ילדיו שלו, מבטאים את כוחם דווקא במקומות סמויים שמצריכים העמקה - 'וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ.. שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ..' (בראשית כה כא-כג). כל חייו של יצחק מצויים בקרביים, בקרב האדמה, במעמקי הבאר. קשה מאוד לדבר על המקומות החבויים, סיפוריו של יצחק מועטים וקצרים, אבל כולם מגלים לנו כי במקומות השקטים והמוסתרים חודר אור יקרות - 'יצחק אף הוא האיר שנאמר 'אור זרוע לצדיק'' (שמות רבה טו כו).