רציפות של אהבה דוקרת


בקריאת התוכחה קובעת ההלכה שיש לקרוא את כל התוכחה ברצף לעולה אחד ואין להפסיק במהלכה לשם העלאת עולה נוסף. וכך הם דברי התלמוד (מגילה לא ב) המנמק את ההלכה: "אין מפסיקין בקללות: מנא הני מילי? אמר ר' חייא בר גמדא אמר רבי אסי דאמר קרא: "מוסר ה' בני אל תמאס", ריש לקיש אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות".

התלמוד מביא להלכה זו שני נימוקים, הנימוק הראשון מתייחס לתחושה של הקורא - "המפסיק בהן מראה עצמו שקשה לו" (רש"י מגילה לא ב) ולכן הוא מואס בקריאה ומבקש להפסיק אותה באמצעה. המאיסה הזו אינה ראויה כפי שלמדו חכמים מהפסוק (משלי ג יא): "מוּסַר יְהוָה בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ".

מעניין לראות, כי במסכת סופרים (יב א) נלמדת ההלכה הזו מאותו פסוק, אבל באופן שונה: "ואין מפסיקין בקללות אמר רבי חייא בר גמדא מה טעם דכתיב אל תקוץ בתוכחתו אל תעשם קוצים קוצים". כלומר, הפסק בתוכחה לא נאסר מחמת המיאוס אלא מחמת דין אחר שהוא ההנהגה שלא לקצוץ את התוכחה לחלקים קטנים - "אל תעשו קוצין קוצין פסקים פסקים לשון קציצה" (רש"י מגילה לא ב).

בניגוד להסברים שראינו עד כה, כאן הטעם עלום ביותר, מעין גזירת הכתוב - "אל תעשו קוצין קוצין!", מבלי לנמק מה הגריעותא שיש בקציצת התוכחות לחתיכות קטנות. ביאור נפלא לגזירה זו אנו מוצאים בדברי הרב ברוך אפשטיין (הערות תורה תמימה קהלת ח ג) - "ועיקר טעם הענין מההפסק בקללות יש לומר דהכוונה שהקורא יקרא את כולן עם התנאי [אם לא ילכו בדרך ה'] דבכהאי גונא הוי זה מוסר, אבל כשיתחיל אחר באמצע הפרשה יבינו כקללות". קריאת הקללות אינה יכולה לעמוד בפני עצמה, כקריאת רשימת פורעניות מזעזעת. מוכרחים להקפיד שקריאתן תהיה סמוכה לקריאת הסיבה שגרמה להן והתנאי שבגללו הן באו. אם אחר עולה באמצע הפרשה וקורא את הקללות בפני עצמן, מבלי שהוא קורא את פסוקי התוכחה המתארים את ההתדרדרות הרוחנית שהביאו להן - אין כאן מוסר!.

כאשר קריאת הקללות נסמכת לתנאי היא הופכת למוסר נוקב ולא לטרגדיה סתמית, או אז היא יכולה למעשה להפוך אפילו לברכה. הדברים התבארו בדברי שפת אמת (ראה תרל"א): "כי אין הרצון להיות הקללות, ורק שעל ידי זה ישוב האדם ועושה מזה ג"כ ברכה. וכן איתא בזוה"ק שיסורין לאדם כשמקבלן באהבה ושב להשם יתברך בחושבו כי ה' עשה עמו חסד בזה שעל ידי זה יתעורר לשוב. על ידי זה עושה אותם יסורין של אהבה. וזה שאומר "נותן לפניכם ברכה וקללה" שגם הקללה ביד האדם לעשותה ברכה. וזה שאמר שלא לפסוק ולפרוד שהקללה דבר בפ"ע רק הכל לטוב". הקריאה הרציפה אינה רק ראית מציאות נכוחה אלא גילוי של אהבה עצומה של הבורא לאדם המיוסר. אהבה שמתגלית בכוחו של האדם המבין שקללתו היא כפרתו.

כיון שבאנו לכאן, נבוא לעיין בנימוק השני המובא בגמרא ולפיו הפסקה באמצע התוכחה תגרום לכך שהעולה יברך את ברכות התורה על פסוקי קללה ואין אומרים ברכה על פורענות. בדברי המדרש (המובאים בתוספות מגילה לא ב) מבוארת הסיבה: "אני אמרתי עמו אנכי בצרה ואם כן - אין דין שיברכוני בני על הצרות שלהם". לפי דברינו מאירים דברי המדרש באור יקרות, העולה באמצע הקללות מנתק בין העונש ובין החטא שהביא לו בכך הוא מראה כביכול כאילו באו כל הצרות לשווא. אבל הרי הקב"ה שרוי גם הוא בצרותיהם של ישראל וכל הקללות הבאות עליהם לא באו אלא לטובתם ולכפרתם. לכן, אין לברך את האלוקים על הקללות לבדן אלא להכיר בנוכחותו כבר בפסוקים שקדמו להן - בשעת החטאים.

נמצא אם כן, שהקריאה הרצופה של הקללות אינה רק הימנעות מביטוי של מיאוס, אלא גם ביטוי עז לאהבה גדולה ולראיה שלמה של הגמול בעולם, רציפות של מעשה ושכרו שאז יתגלה עולם מבורך שכולו רצוף אהבה.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

רבנות קהילה - ראשי פרקים למחשבה..

הארה לימי חנוכה - מספרים בחנוכה

לדעת להאזין לתרועה