*תובנה לפרשת וילך תשע"ז*
אחד הפסוקים הראשונים של הפרשה מעניין בלשונו - הוא מתחיל בלשון רבים אבל מסיים בלשון יחיד: 'חִזְק֣וּ וְאִמְצ֔וּ אַל־תִּֽירְא֥וּ וְאַל־תַּעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּ֣י׀ ה' אֱלֹהֶ֗יךָ ה֚וּא הַהֹלֵ֣ךְ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֥א יַעַזְבֶֽךָּ' [דברים לא ו].
שינוי לשון זה הביא את רבי ישראל חאגיז לחדש יסוד מרתק בעבודת היחיד והיחד. הוא טוען שכל הצלחתו של היחיד נובעת רק מכוחו של הכלל שאליו הוא משתייך. רק אם הציבור יקיים את הציווי 'חזקו ואמצו' אז הרי שלאחר מכן יוכל היחיד להיות מובטח שה' ילך איתו ולא ירפה ממנו.
לפי זה הוא מחדש שאם היחיד מתפלל עם הצבור בר"ה ויה"כ.. אז כשיצטרך היחיד בכל עת לדבר אל הקב"ה, הקב"ה פונה אליו מכח התפלה דנשתיירה ממה שהתפללו הצבור באותם הימים כיון דרבים הם והם בקשו על תפלת היחיד שתקובל בכל זמן.
ובמילים אחרות, תפילתם של הציבור בימים נוראים לא רק מועילה לציבור עצמו באותן שעות, ואפילו לא רק ליחיד המתפלל ביניהם באותו יום. כל תפילה של אדם באחד מימות השנה הבאים תתקבל כתפילת רבים אם בתחילת השנה אותו אדם הכליל את עצמו כחלק מרבבות ישראל.
בימים הבאים לקראתנו אנחנו יכולים לחולל מהפך - ולהפוך כל אחד בפני עצמו לכלל ישראל בזעיר אנפין, כלל ישראל שתפילתם מעולם לא שבה ריקם.