זו התשובה - מה השאלה?

בשפה הפשוטה, המילה תשובה היא מתן מענה - answer, תגובה לשאלה שנשאלה. אבל, כשבאים לדבר על חזרה בתשובה, אנחנו מתעלמים מהפרשנות הפשוטה הזו ומדברים על תשובה במובן של 'שיבה' - חזרה אל הדרכים הנכונות שסטינו מהן ואל הטוב הראשוני והיושר הפנימי. התשובה נתפשת כתהליך של שיבה וסיבוב פרסה מהירידה הרוחנית - return. אולי אפשר להעיז ולהישאר בפרשנות המקורית, לומר שחזרה בתשובה היא גם תהליך של מתן תשובה, או לכל הפחות של בקשת תשובה. לפני ובמהלך הפיכתו של האדם לבעל תשובה או חוזר בתשובה הוא חייב לשאול את עצמו שאלות רבות כשחלקן נוקבות ולא פשוטות.

אם אנו מדמים את החזרה בתשובה כתנועה אל נקודה מסוימת במהלך החיים הרי שהשאלות שהאדם צריך לשאול את עצמו הן בראש ובראשונה שאלות של מקום. השאלה העיקרית שחייב החוטא לשאול היא שאלת 'איפה'?. השאלה הזו נשאל החוטא הראשון על ידי בוראו - 'אייכה?'. שאלת המיקום אינה רק בירור נקודת הציון הגיאוגרפית אלא בעיקר שאלה על התהליך - 'איך הגעת עד לכאן'?. האדם הראשון לא ידע להשיב תשובה לשאלה זו, הוא טעה בדרך ולא הבין איפה הוא נמצא ואיך הגיע לשם - "חטא האדם הראשון בכך שהתנכר לעצמו, בכך שהקשיב לדעתו של הנחש ואיבד את קולו הפנימי. חטא כשלא ידע להשיב תשובה ברורה לשאלה "איכה!?" (אורות הקודש ג קמ). אבל מי שמבקש ללכת בדרכי התשובה מנסה כל העת להשיב על שאלת מקומו בעולם.

אי אפשר לחזור אל העולם שלפני החטא לפני שמכירים אותו ומתוודעים אליו. האדם חייב לשאול את עצמו היכן היה לפני שחטא, מהם מקורותיו ומאיזה רקע הוא הגיע. כך יבין האדם מהו העולם המיוחד שברח לזנוח ועל אלו מעלות חשובות הוא ויתר בניסיון לחפש מקורות אושר מפוקפקים. לכן, התורה מצווה לברר ולשאול - "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם" (דברים ד לב), "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב ז).

הרמב"ם כותב שבתהליך התשובה טוב מאוד להאריך - "וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח" (הל' תשובה א א). מילות שבח דומות למי שמאריך אנו מוצאים במקומות נוספים בדברי הרמב"ם ביניהם חקירת העדים (הל' עדות א ו) וסיפור יציאת מצרים (הל' חמץ ומצה ז א,ד). במקומות אלו, האריכות באה בעקבות שאלות - בירורים, בדיקות, תהיות שונות והתעניינות בלתי פוסקת. אי אפשר להיות בעל תשובה מבלי שהתשובה תלווה בהרבה שאלות על מניעי החטאים והשפעתם. כשם שסיפור יציאת מצרים מקבל את הגדרתו בכך שהוא נעשה בדרך שאלה ותשובה, כך גם הוידוי הארוך מבוסס על שאלת הבורא לאדם ושאלת האדם לעצמו.

בעולמנו השאלה היא זמנית, היא אינה עומדת בזכות עצמה אלא מהווה רק אמצעי לתשובה. השאלה מקדימה את התשובה, 'מרימה לה להנחתה', משמשת לה בסיס ורקע ומצדיקה את קיומה. עד כדי כך, אנחנו מעדיפים לפעמים לפגוש בתשובה תוך כדי השאלה ומחמיאים לחכם ששאלתו היא כבר 'חצי תשובה'.

השאלה מצטיירת לנו כמו 'שאילה', לקיחת חפץ לזמן קצר ולשימוש רגעי. בתום תקופת ההשאלה החפץ יחזור לבעליו המקוריים והניתוק הזמני ביניהם יפסק. השאלה היא מצב לא נורמאלי, מי ששואל את החפץ חייב לשמור עליו בצורה הקפדנית ביותר כדי שכאשר המצב יחזור לקדמותו איש לא ירגיש בקיומה של השאילה.

אולם, בהיסטוריה היהודית מצאנו מצב של שאילת חפץ שנמשכה לאורך ימים ושנים והייתה, כמעט מראש, מצב קבוע ובלתי משתנה. ביציאת מצריים נאמר למשה לצוות את ישראל - "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל  בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם" (שמות ג כב). עד כדי כך, גדולה התמיהה על השְאַלה מוזרה זו - שמעולם לא הוחזרה למשאילים המצריים - שהביאה את רש"ר הירש לכתוב דברים נחרצים על מושג השאילה - "למלת "שאל" לא האיר מזלה. מאות פעמים, לפחות, היא מופיעה במקרא, ומובנה תמיד: לתבוע, לבקש; לעולם לא: לקחת בהשאלה. רק פעם יחידה נזכרת היא בהוראה זו: "וכי - ישאל איש מעם רעהו". ומאחר ושם מבטאת המלה יחס משפטי מסוים, הפכה משמעות זו לשגורה ביותר. וכך, בגלל מקרה יחידי זה, החלו לראות ב"שאל" ביטוי, שמובנו בראש וראשונה, ובעיקרו, "לקחת בהשאלה, על מנת להחזיר". אולם בזה התעלמו כליל משימוש - לשון קבוע ביותר" (שמות ג כב).

אם כן, לא זמניות משתקפת בשאלה אלא דבר אחר לחלוטין - תועלת. השואל חפץ מחברו מבקש לקבל תועלת מן החפץ, גם אם היא תהיה קבועה ומתמשכת עד סוף כל הימים. כשחנה משאילה את שמואל לה' אין היא מבקשת לקבלו בחזרה בזמן קצר אלא מתפללת שהקב"ה יפיק ממנו תועלת וירווה ממעשיו נחת. היא שואלת מהקב"ה בן בר קיימא - "אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ" (שמואל א א כז) והיא מצידה משאילה את בנה לאורך ימים ושנים - "וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה' כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה' וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַה'" (שמואל א א כח).

גם הקב"ה, כתמונת ראי, שואל מן האדם שאלה - "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים י יב). גם כאן, השאלה אינה זמנית או קצרת מועד, היא מלווה בתביעה חמורה את היהודי בכל ימיו. אבל תכליתה הוא למצות את התועלת הגדולה שיכול האדם להביא לעצמו ולעולמו של הבורא.

השאלה שלנו בהליך התשובה יכולה להיות ארוכה, מתמשכת, בלתי פוסקת ואינסופית אבל צריך שתבוא בצידה תועלת. היא אמורה להעניק לאדם משמעות, רצון ושאיפה. אין מטרת השאלה לקנטר, אין היא באה להעלות תמיהה ספקנית ולשבת לאחר מכן בחיבוק ידיים. אם תימצא תשובה - מה טוב, אם תימצא מהר - טוב שבעתיים, אבל גם אם לא תהיה תשובה בסוף השאלה או שתתעורר שאלה חדשה הרי שיש משמעות לחייו של האדם, יש לו כיוון ומגמה. אדם שאין לו שאלות הוא אדם שאין לו משאלת לב, שציפיותיו נמוכות, שייאושו גובר וגואה.

שאלה מלאת כנות ושאפתנות בוקעת מליבו של האדם וממלאת את כל הווייתו, האדם מבקש את אלוהיו עד כלות הנפש. הוא שואל את עצמו מי הוא, למה עשה את מה שעשה, מהיכן בא ולאן הוא הולך, מתי ימצא את מבוקשו וכמה מאמצים נדרשים לו לשם כך. אנו מוצאים בתנ"ך שאלות רבות שנשאלות גם כאשר השואל יודע כי אין בכוחו להשיג את מבוקשו אבל המצב או השאיפה לא מאפשרים לו לוותר על שאלתו. כך אנו מוצאים באלישע, הבוחר לנצל את רגעיו האחרונים על מורו ורבו ולשאול עוצמות רוחניות הגבוהות אפילו ממנו - "וַיְהִי כְעָבְרָם וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי: וַיֹּאמֶר הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לֹא יִהְיֶה:" (מלכים ב ב ט-י). טוטאליות דומה אנו מוצאים באליהו (מלכים א יט ד) ויונה (יונה ד ח) השואלים את נפשם למות.

ישנן תפיסות עולם המקדשות את השאלה, המנסות לקבע את הקושיה ולהשאיר אותה לא פתיר מבלי לנסות ולחתור לשמחה הבאה עם התרת הספקות. איננו דוגלים בדרך זו, על האדם לשאול כל העת אולם לנסות ולמצוא תשובה, לפענח את מניעי החטא והשלכותיו ולהוליד מסקנות ואולי גם שאלות חדשות. המקרא מציין את הימצאותו של עולם המתים מתחת לפני הקרקע - עולם השאול. מעניין לראות את הופעתו של עולם זה בשני סיפורים - בכיו של יעקב לאחר היעלמות יוסף (בראשית לז לה) ועונשם של עדת קורח (במדבר טז ל). בשני המקרים מדובר באנשים ששאלתם - משאלתם נותרה ללא מענה: יעקב שואל את בניו היכן יוסף ואין משיב לו וקורח מביע את משאלתו לעלות לגדולה והיא לא ניתנת לו. השאול הוא מקומם של מי שנותרו עם סימני השאלה בלבד מבלי יכולת לבררם או למלא את משאלות ליבם. על כך מודה חנה בתפילתה, על כי לא נותרה עם שאלה ללא מענה, על כי ניתנה לה שאלתה ובכך כאילו עלתה משאול תחתיות - "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל" (שמואל א ב ו). מי ששאל דבר שלא ניתן לתת לו, שביקש משהו והוא נלקח ממנו הוא אדם שחי באשליה, ששאלתו בלתי אפשרית. מזה חוששת האישה השונמית בשעה שבנה נלקח ממנה - "וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי" (מלכים ב ד כח).

בחיים יש הרבה שאלות, המציאות תובעת את שאלה ולפעמים אדם מוצא את עצמו כשהוא כמה ונכסף לדברים זמניים, לתאוות הגוף ולצרכי החומר. אבל, אסור לו להתבלבל, הוא חייב לחשוב מהי משאלת ליבו המקורית, העצמית והאמיתית. מה הוא שואל מעמו ולא מה אחרים שואלים ממנו. גם גולי ירושלים נשאלו והתבקשו למלא את רצונותיהם של אחרים - "כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן" (תהלים קלז ג). אבל מי שזוכר את כור מחצבתו, לא מחפש למלא את משאלותיהם של אחרים אלא את משאלת ליבו שלו - "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" (תהלים קכב ו).

במזמור הנאמר בימי אלול ותשרי אנו מציבים בראש מעייננו את השאלה המרכזית, האחת והיחידה - "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהלים כז ד). נתפלל שנזכה למילוי משאלה זו, לתשובה הנותנת מענה לשאלה זו. "נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ" (תהלים כ ו), "וְהִתְעַנַּג עַל ה' וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ" (תהלים לז ד).