על טעם וריח - אין להתווכח! ; המנהג ככלי להתמודדות חינוכית

המנהג - פתרון ולא בעיה

מנהגי ישראל היו תמיד בעין הסערה, המנהגים השונים אתגרו את הרבנים והפוסקים משני הכיוונים. מחד, הם ניסו לשמר מנהגים חשובים ומסורות עתיקות, גם כשהמנהג נראה תלוש או לא רלוונטי. מאידך, הם נלחמו בעוז במטרה לעקור מנהגים פסולים או חיקויים מתרבויות זרות. המתח האדיר בין "והמנהג מבטל את ההלכה" (ירושלמי יבמות פי"ב ה"א) ובין "מנהג אותיות גיהנם" (מהר"ם מינץ סו ה) עורר דיונים רבים בעולם הפסיקה והפולקלור היהודי. אין ברצוני לעסוק בשאלות ההלכתיות אודות החובה לנהוג כפי מנהג אבות למול כללי הפסיקה וההוראה. כמו כן, אינני מתכוון לעסוק בבירור המנהגים ומקורם למול השפעות זרות. בדבריי אלו אני מבקש לבחון את המנהג ככלי חינוכי וכאמצעי להשפעה פדגוגית.

בעולם המודרני, אחת הבעיות החמורות בשדה החינוכי היא החינוך לקיום חיי תורה ומצוות. הפיתויים הולכים וגדלים - בחומרתם וזמינותם, שאלות אמונה ותיאולוגיה מתעוררות והקושי לשמר מסורת עתיקה בעולם חדש הופך לקושי עצום. הורים רבים מתבוננים בעיניים כלות על ילדיהם שבוחרים לסור מן הדרך ולזלזל במוסכמות או בדמויות שבעיני ההורים נחשבות לקדושות. התפילות על חינוך הילדים, המאמצים לקבלת יעוץ חינוכי ותורני והתחושות הקשות הממלאות את לבבות ההורים, הופכים למשמעותיים יותר ויותר.

נדמה, כי חיזוק עולם המנהגים יכול להוות פתרון משמעותי לסוגיה כבדה זו ולמזער את נזקיה. עולם המנהגים מכניס לחיי הדת ולעשיה שבאה בעקבותיה עולמות שלמים של טעמים, ריחות וצלילים השובים את הלב. כשילדים חיים בעולם שבו המצוות נטולות צבע וטעם, קשה להם מאוד למצוא בהם את המראות המרהיבים והמתיקות הגדולה. הרב שג"ר מביא בשם הרב יהודה עמיטל, מראשוני ראשי ישיבות ההסדר בזמננו, שהוא "טוען כבר שנים שמה שחסר לנערים החוזרים בשאלה הוא הקניידלך והלוקשן, או לחילופין ריח הסדר המשפחתי וניגוני התפילה של הימים הנוראים" (להאיר את הפתחים עמ' 166-167). העמדת המאכלים הביתיים כסיבה היחידה לתופעה יש בה אמירה בעלת משמעות אדירה. בעיני הרב עמיטל, חיים דתיים שאין בהם טעם ומנגינה הם חיים שהיציאה מהם קלה מתמיד. מרתק להביא גם את הערתו של הרב שג"ר על דברים אלו: "הרב עמיטל מדבר על קניידלך משום שהוא הונגרי, אילו היה תימני היה מדבר על משהו חריף יותר". גם הערה זו טומנת בחובה עולמות שלמים. הטעם אינו משנה, כל איש וטעמו שלו, אין צורך בכינון מנגינה אחת או ניחוח אחיד - כל אחד ועולמו שלו.

את מה שכתב הרב עמיטל כסברה חינוכית מביא רבי יוסף חיים מבגדאד (ה'בן איש חי') כמעשה שהיה בפועל (בן יהוידע שבת קיט א). "ושמעתי מעשה שהיה בדורות הקדמונים פה עירנו בגדד, יהודי אחד המיר דתו לדת הישמעאלים אצל הממשלה וכפי דתם לא תתקיים המרתו אלא עד שיבוא חכם היהודים שבעיר וידבר עמו בינו לבינו באיזה דברים שירצהו לחזור בו.. ואותו היהודי בא אצלו החכם שבעיר וידבר עמו כמה דברים יקרים וטובים למשוך לבו לדת ישראל ולא יכול אלא זה עודנו עומד במרדו להמיר. וקודם שנסתלק החכם, בא יהודי אחד שהיה חבר של זה, והוא יודע שמקטנותו ערבים לו הביצים של שבת אשר מניחים אותם על חמין של קדרה ואוהב לאכול בכל שבת שבעה ושמונה ביצים מחמת שערבים לו הרבה. ויגש אליו ויאמר לו: 'אם תמיר, מה תעשה בשביל הביצים של שבת? כי זה העריבות של הביצים לא תמצא אלא אצל היהודים שומרי שבת!'. ודבריו של זה תיכף עשו פירות בלב זה האדם וחזר בו מן ההמרה בשביל הביצים של שבת".

מנת היום, מצוות היום

לא מדובר כאן ביהודי גרגרן אלא במי שהיהדות שלו איננה שרויה בשכל בלבד אלא גם בקיבה. הרב ידע לתת לו נימוקים שכליים יקרים וחשובים, אבל מה ששמר עליו היה הלב שהתגעגע לטעם של שבת. והטעם לא קיים רק בשבת, עולם המנהג הפך את לוח השנה האחיד לכזה שיש בו הבדלים וניואנסים המעשירים את הדעת. תיאור מופלא לזה הביא הרב יעקב משה טולדנו בספרו שריד ופליט בשם רבינו מיימון אב הרמב"ם. רבי מימון מזהיר לשמור על עולם המנהגים הקולינריים המגוונים את חגי ישראל: ''אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, ויתחייב כל נכון לו לעשות שמחה ושמחה ומאכל פירסום לנס שעשה הקב"ה עמנו באותם הימים, ופשט המנהג לעשות סופגנין בערבי אלספינג והם הצפחיות [בדבש] ובתרגום איסקריטין, [והיא] מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו. וכתב רבינו ניסים ז"ל במגילת סתרים כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, והראש בראש השנה, החלב בפורים ובמוצאי פסח, והפולים ביום הושענא רבה, אותם המנהגות אין לנו לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא כי הם מעיקרים נעשים ולא יבוזו במנהג האומה'. לא לשווא, נהגה האומה שנים רבות להוסיף דברים על המצוות הבסיסיות של התורה. בכך, היא סימנה לעצמה תחושות מעולמה הפנימי המצטרפות למסרים שהתורה מצווה עליהם בימים אלו. הסתכלות מבזה על המנהגים שנוספו לחגים הקיימים או שציינו מועדים נוספים, עלולה להסב נזק עצום.

כך לדוגמה, האומה הבחינה בעובדה שחג השבועות נטול מצוות ועיצבה את שולחן החג החלבי באופן שבו גם האישה שאינה מורגלת בלימוד או הכפרי האנאלפבית יכולים להיות שותפים לרגעי ההוד של מתן התורה. גם מקומם של הלמדנים לא נפקד, ליל הלימוד הארוך הוא מנהג נפוץ שמסייע גם להם לחוות את נתינת התורה באופן מיוחד. שוב, ניתן לזעוק על ביטול מצוות החג בסעודת בשר או על התנמנמות בתפילת שחרית ומכוחן לקרוא לביטול המנהג. אולם נדמה, כי הגישה הזו תוביל לתוצאות הרסניות ובמקומה כדאי לחשוב על פתרונות מקומיים לבעיות ההלכתיות. באופן הזה, מקומו של המנהג ישמר והחג יהיה רלוונטי גם למי שפחות מחובר במעשיו לתכניו.

את המנהגים יש להבליט, הם אמורים לאפוף את כל ההוויה הדתית, למלא את הבית בריחות, להעשיר את האוזן בצלילים. המנהג צריך לקבל ממד של חשיבות ומעמד של כבוד, רק כך הוא יחלחל ללבבות ויצליח להתקיים גם בדורות הבאים. למשל, הבחירה לקצר בפיוטים או לעשות את המנהגים באופן חפוז ומוצנע היא בחירה להחליש את אחד הכלים החשובים בחיבור הדורות הצעירים אל חיי הדת. כמה מצער לראות במהלך השנים בתי כנסת שבהם הדור הצעיר מנסה בקושי לשחזר את מנגינות התפילות בחגים. דוגמה נפלאה לזה אנו מוצאים בדברי חכם אליהו בן הרוש, אחד מרבני מרוקו, המצביע בפירושו (כוס אליהו על הגדה של פסח) על תופעה מעניינת. בליל הסדר נוטלים ידיים לאכילת הירקות במי מלח, הלכה פשוטה הנהוגה בכל ימות השנה לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה. אולם, הציבור נוהג לעשות כן רק בליל הסדר ולא באכילת פירות שטופים בשאר השנה. לדברי חכם בן הרוש, הסיבה לכך היא פשוטה - רק מה שנעשה באופן מוחצן עובר לדור הבא. "טעם שנוטלים ידיהם לטיבול שמטבל הירקות במי מלח, מה שאין נוהגים כן כל השנה ליטול הידיים לדבר שטיבולו במשקה - רק מה שנעשה אצלנו בכנופייא וברעש דבר, נשמרו אצלנו מהמנהגים הקדומים בתוקפם, ולפי שהיה מנהגם של ישראל בשנים קדמוניות ונשאר רישומו ניכר בליל פסח, שמעשהו נעשה בפומבי, וערוך הכול לפני כל אחד בסידורו שלו, על כן לא נשכח רישומו".

געגוע לילדות

יתרה מזו, המנהגים יוצרים אצל האדם רגש שמקומו חשוב מאוד בקיום התורה - דבקות וגעגוע. את הגעגוע לא חייבים לחוש כשעוזבים את הדת, כאותו אדם שהתגעגע לחמין של שבת, אפשר לחוש אותו כחלק מהחוויה הדתית המתמדת. קיום מצוות התפילה נעשה באופן קצר ומתומצת, אמירת מילים מסוימות תוך כוונה למשמעותם ותחושת שבח והודאה. אבל העולם הדתי הבין שלא ניתן לגרום לאדם להתפלל מבלי למלא את תפילתו בצליל ולחן. ואכן בעיות רבות בשכנוע בני נוער להגיע לבית הכנסת או בעידוד תפילות משמעותיות יכולות להימנע במקום שיש בו מנהגים ולחנים. הלחנים הופכים את התפילה מאקט דתי לחוויה כוללת ומקיפה. כפי שמתואר מצוי בתשובת הרב חיים דוד הלוי, רבה של רשל"צ ות"א (שו"ת עשה לך רב ד יז) - "שכל ההתרשמות הנפשית וההתלהבות הנוצרת בשעת אמירת פיוט מסוים, לא ממילות הפיוט בלבד נגרמות, אלא גם ואולי בעיקר מפני הניגון המסורתי המלווה אותו, ואשר אליו הורגלו מזה דורות. וראיה לדבר שאותה התרגשות מושגת גם משמיעת הניגון ללא מילות הפיוט". כמו המאכלים המבדילים בין החגים, גם המנגינות מעוררות את הלבבות לתחושות מסוימות במעמדים מיוחדים. שמירת המסורת והמנהגים כבר בימי הילדות מסייעת לאדם לפתח רגשות עזים המתפתחים בקרבו. החגים לא מתמצים בימים המסוימים בלוח השנה אלא הופכים לנקודת משען לכל השנה כולה. "שירה וזמרה שאליהם הורגל אדם דווקא,.., מנגינה של תפילות ימים נוראים משרה על האדם הרגשת אימת יום הדין בכל שעה שישמענה גם ללא מילים".

נשוב ונבהיר, השמירה על המנהגים, עידודם וטיפוחם אינם בגדר המלצה סימפטית. בעינינו, מדובר בכלי הכרחי וחיוני להתמודדות עם תופעות החילון והנטישה. המנהגים הם היחידים המעוררים רגש וחיבור נפשי מושרש לקיום המצוות וליראת שמיים. הם מבססים אצל האדם קשרים חזקים מאוד, שמסייעים לו גם כשהוא שרוי בספקות גדולים או בתהליך של חולשה רוחנית. זאת "תורת האם", תורת האומה שחידשה הנהגות רבות מעבר ל"מוסר האב" שהתקבל בעולם הפסיקה. כך קובע הרב בקשי דורון (שו"ת בנין אב ד עז) - "המנהגים והמסורות אינם עוד נדבך נוסף מעל גבי ההלכה, הם למעשה התוכן הפנימי והעמוק של קיום ההלכה.. וכיון שעיקר תכלית המצווה אינה בעצם קיומה, אלא ברגשות ובצורה של העושה המתפעל ממנה, כך המנהג והמסורות חשובים לא פחות מגדרי המצווה עצמה".

פרח בתוך אגרטל

נחתום את דברינו בנקודה משמעותית בעולם המנהגים, שגם היא יכולה לשמש ככלי חינוכי חשוב ביותר. ההלכה בכל תפוצות ישראל היא אחידה למדי. באופן הבסיסי ביותר, העם היהודי קורא את אותו ספר תורה, נוטל ארבעת המינים זהים ועורך ליל הסדר די דומה. את ההבדלים בין עדות ישראל מדגישים המנהגים, הם שכיסו את ספר התורה בכיסויים שונים, שעיטרו את ארבעת המינים בקישוטים מגוונים ושהכלילו בליל הסדר הצגות ופיוטים ומעשים מיוחדים. במבט ראשוני, ההשפעה של המנהגים שלילית, בייחוד בתקופה של קיבוץ גלויות ושאיפה לאחדות. אולם בהסתכלות מעמיקה, יש למנהגים יכולת פסיכולוגית וסוציולוגית חשובה מאין כמותה.

המנהגים יוצרים אצל האדם תחושת שייכות, תחושה שהופכת לנדירה בעידן של בדידות אורבנית ו'כפר גלובלי'. האדם מוצא במנהג המשפחתי או העדתי, פעולה המחברת אותו אל מעגלים רחבים. הוא מחובר לסבתא שלו, שמצטיינת בהכנת המאכל המיוחד לפורים; הוא קשור לבני הדודים שלובשים גם הם את הבגד המיוחד בטקס האירוסין והוא מחובר לקהילה רחבה ששרה יחד את הפיוט המוקדש לעולה בתורה.

מתוך הראיה הזו, השאיפה לשמירת המנהג האישי אינה אמורה להביא בכנפיה שאיפה להכחדת המנהג של האחר. אדרבה, בעולם המנהג הבלתי מחייב הרי שניתן לאמץ מנהגים נוספים מן האחר או להקפיד להיחשף בפניהם. באופן הזה האדם ייהנה מכל העולמות - מחד, יעשיר את דעתו בתחושות של האחר ומאידך, יעמיק את תחושותיו שלו. למול הדרישה לאחד את כלל ההתנהלות למנהג אחד יצא חוצץ חכם משה כהן שאולי, ששימש ברבנות בארץ וכרב הראשי של איראן. וזה משלו הנפלא (הגיגי הבשם - אדם, תוחלתו ותכליתו, עמ' 43) - ''המטיפים למיזוג העדות, אינם יודעים מה גודל ההפסד והנזק ממיזוג שאינו אלא טשטוש ואיבוד אותם ערכים, מסורות ומנהגים נאים ומהודרים, שנוהגת כל עדה מזה כאלפיים שנות דור. אגרטל עם פרחים שונים בשלל גוונים וריחות, עדיף ונאה מאגרטל חד גוני אשר בו פרחים ממין אחד וצבע אחיד''. ואם נמשיך את משלו של חכם שאולי, הרי שהבחירה לחנך לעולם של מנהגים מסייעת לאדם לחיבור האישי שלו, לו רק בשל העובדה שאת המנהג הזה הוא גידל בחלקת האלוקים הקטנה שלו. הרגש הטבעי מתפתח להנהגה האישית שהושרשה מילדות לפרח האישי שלו, כפי שחש הנסיך הקטן לשושנה שלו - "כי רק אותה השקיתי יום-יום, רק אותה שמתי תחת פעמון זכוכית,.., רק לקולה האזנתי שעה שקבלה או התפארה, ולעיתים אף בשעה שהחרישה, שהרי זו השושנה שלי" (הנסיך הקטן פרק 21).

לסיכום, עידוד השמירה על המנהגים, טיפוח מסגרות וכלים למנהגי ישראל בשלל העדות, פסיקה מאפשרת וחינוך רב תרבותי יכולים להוות כלים חשובים במאבק כנגד עזיבת הדת. כל אלו ירימו את קרנם של המנהגים, יגבירו את המודעות לעולם הפיוט ויעשירו את המטבח וארון הבגדים. כך תשוב היהדות להיות דבר תוסס, מגוון, נוגע ואישי המחבר את הנוער למקורותיו. התורה תקבל גוון אישי מיוחד ושרשרת הדורות תהיה חזקה יותר למול איומים המבקשים לנתק אותה. "בהלכה שפה אחת ודברים אחדים המורים על העקרונות, אולם היופי וההדר הוא שדרכי הביצוע בשפת המעשה מגוונים ומאפשרים את ביטויו האישי של האדם" (אור לציון, שם). גם הרחוק ביותר מתקשה למעול ביעודו כשהוא שומע פיוט מן הילדות, רואה את הבגד המיוחד או מריח את ניחוח השבת והחג על כגון דא אפשר להמליץ את המשפט מדיני המקדש: "קול ומראה וריח - אין בהן משום מעילה" (פסחים כו א). בעידן של פולמוסים ודיוני הדתה מול חילון, נוכל לומר זאת גם במילים אחרות, הויכוח מתייתר כשהמנהג ממלא את ההויה, אז הכל מסכימים כי "על טעם וריח - אין להתווכח".