ביאור על הנסים

הארה לנר ראשון - "על הניסים"

כולם רוצים ניסים, אוהבים ניסים וחולמים עליהם.

נס הוא אירוע שמרים את האדם מקשיי החיים לגובה שממנו יתנוסס בגאון ובהדר.

אבל כדאי לזכור שהנס גם מביא איתו מחויבות. אדם שנמצא במקום גבוה יותר, צריך להתנהל בצורה אחרת - ללא שאננות ובתחושת אחריות. אחרת, הוא יסיים כמו אלפי זוכי לוטו שאיבדו את כספם בהימורים.

הנר הראשון מבשר לנו על הנס שיבוא בקרוב, לאחר שתיגמר הכמות בכד הקטן. כבר מעכשיו, הכמיהה לנס צריכה להיות מלווה בתחושה של יראה. איך יעבור עלינו החנוכה הקרוב, האם נהיה ראויים לו?..

רק כך נזכה לניסים, רק מי שירא מהשמיים זוכה להגיע אליהם - "נתת ליראיך נס להתנוסס".

הארה לנר שני - "ועל הפורקן"

כשנכנסים לחדר בחושך הכל נראה גוש אחד שחור אבל כשנדלק אור מתגלים חפצים רבים.

האור הוא היכולת לפרק את המציאות החשוכה לחלקים נפרדים. באופן הזה, רואים פתאום יתרונות רבים, דברים טובים שנבלעו באפילה.

היכולת לפרק דברים אינה רק הפרדה וחילוק. הפרקים הקיימים בספר מייצרים עלילה מתפתחת. הפרקים בגוף האדם מאפשרים תנועה מפותלת.

מי שידע להאיר ולפרק את עולמו לחלקים - טובים ורעים - יגלה תהליכים מופלאים של אור המוסיף והולך.

הארה לנר שלישי - "ועל הגבורות"

רובנו נרתעים מקושי, בורחים מאתגר או משינוי. כשיש שאלה - מיד מנסים להוכיח שהיא לא נכונה, כשיש שינוי - תמיד מחפשים לחזור לדבר המוכר והנוח.

אבל מי שגבורה שוכנת בלבו, לא חושש משינויים. הוא מבין שהקושי הזמני יביא למדרגה גבוהה יותר כשיתגבר על עצמו. אז, מהחושך המריר יצא אור מתוק ביותר.

ההתגברות על הרצון לנוח על זרי הדפנה - מגלה עולמות חדשים. היא שאיפשרה למכבים לא להתייאש ולמצוא פך קטן טהור בתוך בית מקדש שלם ששרוי בטומאה.

הארה לנר רביעי - "ועל התשועות"

אנו חוששים להודות בחולשה או לבקש עזרה. אבל אם נתגבר על הבושה והאגו - נצליח לבטא את הרגשתנו האמיתית ולמצוא ישועה. ישועה באה כאשר אינך חושב שאתה יודע הכל אלא מתייעץ - "תשועה ברב יועץ"..

התשועה מגיעה בעקבות שועה - תיאור חריף של מצוקה. לא תמיד חייבים לנסח פתרון. לפעמים עצם ההכרה בבעיה ואמירתה בגלוי ובכנות יספיקו כדי שהשני יחלץ לעזרתנו.

זו לא מלאכה קלה, לבני ישראל לקח במצרים מאתיים שנה עד שעלתה שוועתם אל האלוקים. אבל אם רק לא נחשוש לבטא חולשה - נזכה לנס. "שועת עניים אתה תשמע.. תקשיב ותושיע".

הארה לנר חמישי - "ועל הנפלאות"

בימינו איננו זוכים לראות ניסים גלוים. הלחם לא יורד מהשמים ואין אנשים שמרפאים חולים בהינף יד.

אבל חיינו רצופים בנפלאות, דברים טובים המתרחשים מתחת לפני השטח. כשניצלים ברגע האחרון מתאונה, כשבמקרה שמענו על הצעת עבודה, כשהילד החליט פתאום להשתפר.

כדאי לפקוח עינים ולהבחין בנפלאות, להודות עליהם, להתפעל מקיומם.

הלא עצם קיומנו היומיומי עם גוף מתפקד, במערכות מורכבות, בחושים תקינים וכוחות פיזיים הוא פלא עצום.

פלא שעשה הבורא "אשר יצר את האדם בחכמה... ומפליא לעשות".

הארה לנר ששי - "ועל הנחמות"

נחמה נתפסת בעינינו כחולשה שבגללה חוזרים לשגרה. הבנה מיואשת שהמצב לא ישתנה והמת לא יקום לתחיה.

אבל נחמה ביהדות היא מילה נרדפת לחרטה. זו תכונה של חוזק נפשי שמבקשת לחזור למציאות הקודמת שהיתה טובה יותר.

צריך לדעת להתנחם!

לחזור אחורה בזמן, להיות מסוגלים להתחרט על מעשה, להתעלות מעל משבר ולהתעלם מהשינוי לרעה.

המכבים ידעו להתנחם, במקום לבחור באפשרות הקלה ולשקוע ביאוש, הם החזירו את מלכות ישראל לתפארתה.

הארה לנר שביעי - "ועל המלחמות" (חלק מהגרסאות)

האנושות מעריכה אנשים שהגיעו להישגים - כבשו פסגות הרים, סיימו ללמוד את כל התלמוד, נישאו וילדו ילדים.

כדאי להעריך גם את אלו שנלחמים כל העת. שמבינים שהניצחון והנס יגיעו בעוד זמן רב, אם בכלל, אבל יש להם כח להמשיך להילחם.

גם מי שממשיך ללכת, שמתמיד בלימוד, שלא איבד תקווה להקים בית או למצוא מרפא - הוא סוג של נס.

אלוקים לא נמצא רק עם מי ששב תוך יום משדה הקרב כמנצח, הוא מחזק גם את מי שמצליח להחזיק בו מעמד שנים ארוכות.

הארה לנר שמיני - "ועל הפדות" (נוסח תימן)

מן המפורסמות הוא שאין בעולם ארוחות חינם. לכל דבר יש מחיר, לכל יתרון מקביל חסרון. גם בעולמם של הנסים חלים הכללים הללו.

כל גאולה - מפדיון שבויים ועד יציאת מצריים - נקראת 'פדות' כיון שיש תהליך הדדי של סחר חליפין: כסף תמורת השבוי, מחויבות דתית המחליפה את העבדות הפיזית.

מי שחייו רצופים נסיונות להיטיב עם אחרים ולהוסיף דעת משלם על כך מחירים יקרים. אבל תמורתם הוא זוכה לגאולה, להצלחה והתקדמות.

הארה לנר ראשון: "שעשית לאבותינו"

כשאדם עובר במקום שנעשה בו נס הצלה לאביו הוא מברך: "ברוך שעשה לאבי נס במקום הזה".

לכאורה, הסיבה היא שבזכות הנס, האבא נשאר בחיים והוליד את בניו. לכן, הנס השפיע גם על חייהם, בעקיפין.

אבל הדין הוא שגם ילדים שנולדו לפני שאירע הנס לאביהם - צריכים לברך!

כנראה, שהטעם לברכה הוא כיבוד הורים. ההודאה על הנס שקרה לאבא שלנו נובעת מההערכה העצומה שאנו רוחשים לו.


אבותינו אינם עוד אנשים שחיו לפנינו בשנים עברו, הם היסוד לקיומנו והתשתית למי שאנחנו. לכן אנחנו מודים שוב ושוב על הנסים "שעשית לאבותינו".

הארה לנר שני: "בימים ההם, בזמן הזה"

ביחס לזמן קיימות שתי תפישות עולם סותרות:

האחת, מייחסת לזמן חשיבות רק אם נעשו בו דברים חשובים. היא תשאף לנוסטלגיה, לשמרנות, למסורת.

השניה, מעניקה חשיבות לזמן רק כשיש בו פוטנציאל ליצירה. היא תעריך את החדשנות, החלומות והיוזמה.

היהדות מבקשת לשלב בין הקצוות. בין הימים העתיקים שכבר זרמו ובין הזמן שמזמין לפעולה מחודשת.

הארה לנר שלישי - מתיתיהו בן יוחנן כהן גדול

למעשה, מתיתיהו מעולם לא היה כהן גדול. הוא עבר למודיעין כאשר ירושלים הפכה לעיר הלניסטית ובמקדש היו יוונים שעבדו לאלוהיהם.

אבל, מתיתיהו הכהן זכה לכינוי 'כהן גדול' על מעשיו המופלאים. הוא שהחל את המרד כשסירב להקריב קרבן לאלוהי יוון.


גדולתו של אדם יכולה להיות בשם שקראו לו אביו ואמו, במעמד שקיבל בירושה. אבל אדם יכול להפוך לגדול גם בזכות מעשיו האישיים ויוזמתו המיוחדת.

הארה לנר רביעי - חשמונאי ובניו

"נר חנוכה - איש וביתו" - חנוכה הוא חגו של הבית, הדלקת הנרות היא חובתו של הבית ולחלק מן העדות - עבור בני המשפחה כולה.

גזירות היוונים היו מכוונות למוטט את מוסד המשפחה: עקירת הבריחים מהדלתות, אונס כלות בליל חופתן, ביטול השבת וברית המילה. 

לא פלא, שגם גיבורי המרד היו בני משפחה: אמא חנה ושבעת בניה ומתתיהו האב עם חמשת בניו. המכבים פעלו כמשפחה, כבית חשמונאי - עם שם המצביע על מוצאם הגיאוגרפי.


כשיש תחושת ביתיות, שהילדים מרגישים שייכות למשפחתם - גוברת היכולת של ההורים לגרום לילדיהם ללכת בעקבותיהם. כשגבולות הבית ברורים, כשהוא מלא בתחושת שליחות אז הנס לא נעשה רק על ידי 'חשמונאי' אלא גם על ידי 'בניו'.

הארה לנר חמישי - כשעמדה מלכות יון על עמך ישראל

הפועל "לעמוד על" אדם או קבוצה, מבטא עמדה של מאמץ גדול המופנים כלפיהם.

כך התורה מתארת את אברהם - "והוא עומד עליהם - לשמשם"; אברהם עומד על האנשים שהוא מארח כדי לשמש אותם בהשקעה ודאגה גדולים.

גם מלכות יון עמדה על ישראל במאמץ אדיר. היוונים לא סתם נקלעו למלחמה אלא השקיעו מחשבה בגזירות מתוחכמות לריסוק הקדושה היהודית.


מאז ועד ימינו, אויבי ישראל משקיעים זמן ומאמץ כדי להזיק לנו בצורה מחושבת. מפרעה שאמר "הבה נתחכמה לו", דרך היטלר שהגה תוכניות מפורטות. "שלא אחד עמד עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".

הארה לנר ששי - להשכיחם/לשכחם תורתך

פעמים רבות אנחנו חושבים שאדם עושה טעויות או חטאים כי הוא לא למד מספיק. אם רק היה מכיר אדם מסוים או קורא ספר מדהים - חייו היו הופכים למאושרים.

אבל האמת היא, שבאדם ישנם כבר כוחות רבים שבזכותם הוא יכול להתמודד עם כל משבר. הנשמה האלוקית, התחושות הטבעיות והלב התמים - כולם נותנים לאדם כוחות עילאיים.

הבעיה היא שאדם שוכח. אדם שוכח את תכונותיו הטובות, את שמו ומהותו, את מעלתו הרוחנית. 

היוונים לא היו צריכים יותר מזה, לאו דווקא ללמד תפישה חדשה או לשכנע בתיאוריה אחרת. רק להשכיח מישראל את התורה שלהם, את הייחודיות שלהם, את יתרונם הנפלא.

הארה לנר שביעי - ולהעבירם מחוקי רצונך

רבותינו לימדו אותנו שיש דברים החקוקים בנו בנפש. הרצון לעשות טוב, לתקן את העולם ולהותיר חותם הם חלק מהמהות שלנו.

ילדינו לא רוצים לעשות לנו "דווקא", הם מבקשים תשומת לב בדרכים קלות. האמון שלנו בטוב שבהם יחזיר אותם לאמת החקוקה בליבם.


היוונים ניסו להעביר אותנו משם. לנתק אותנו מהרצון הבוער בתוכנו למקום תלוש. אבל הם חקוקים בהוויתנו, גם כשהם גובים מחיר או לא הגיוניים - "חוק ולא יעבור".

הארה לנר שמיני - 'ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם'

אנו רגילים לראות את הקשיים בחיים כתקלות, ודורשים לא פעם התערבות מלמעלה. אבל אולי כדאי להיזכר ברגעים האלה בתחילתם של החיים - בלידה.

יציאתנו לעולם מלווה בקושי, באישה המקשה ללדת ובעובר המנסה לצאת במאמץ. כולנו מבינים שעלינו לסייע לעובר אך לא להוציא אותו בעצמנו במשיכה. אנו מצפים ללידה שבה הילד לא נולד לפני הזמן או בהתערבות כירורגית.

הקב"ה לא נלחם במקום המכבים, הוא רצה שהם יתאמצו בעצמם. הוא עמד להם-לצידם ורק סייע להם כשהפגינו אמונה וגבורה.


בכך, הוא נדמה כמיילדת העומדת לצידה של היולדת בלידה. לידה שבה מן הרחם והרחמים, מן המיצר והצרה - נולדת לה ישועה גדולה.

הארה לנר ראשון - רַבְתָּ אֶת רִיבָם

לשון התפילה מעידה כי ה' החליט לריב את ריבם של החשמונאים עם היוונים, במקום שהם יצטרכו לעשות כן. בכל המקומות שהתנ"ך מציין התערבות כזו של הקב"ה מדובר באנשים שאין להם מישהו שיכול לשמש עבורם משענת.

כך למשל מובא בספר משלי על היתומים - ''וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא.. כִּי גֹאֲלָם חָזָק, הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ" (משלי כג יא) או על הדלים "אַל תִּגְזָל דָּל.. וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר כִּי ה' יָרִיב רִיבָם" (משלי כב-כג).

יש בכך גילוי מופלא של מעמד החשמונאים בעיני עצמם. הם הרגישו בדידות מוחלטת, חסרי תמיכה רחבה וגיבוי על מעשיהם נגד היוונים. ושמא הייתה זו הרגשתה של האומה כולה בכלל האימפריה היוונית. היהודים ידעו שאין אדם שיוכלו לסמוך עליו, ומשום כך פעלו כשהם נשענים על היחיד שיוכל לריב עבורם - אלוהי ישראל.

הארה לנר שני - דַּנְתָּ אֶת דִּינָם

תיאור של ניצחון החשמונאים כעשיית דין ומשפט הוא נקודת מבט מיוחדת. התלמוד מגלה שהחשמונאים לא היו רק כהנים ולוחמים אלא גם דיינים שהקימו את "בית דינו של חשמונאי".

בית הדין שלהם חידש שבשבת מותר לצאת למלחמה, שניתן לכפות על קיום ברית מילה והחמיר את האיסורים בקיום יחסים עם נשים נוכריות.

הדין של היוונים היה אם כן לא רק החלטה אלוקית להעניש אותם על מעשיהם הרעים, אלא גם שותפות והכרעה של בית דין של מעלה עם החידושים של בית הדין של בית חשמונאי.

הכרעה שהשיא שלה הוא פסק הדין האחרון של החשמונאים - קביעת ימי החנוכה להלל והודאה והדלקת הנר. הדלקה שבה נברך על קיום הדין של בית חשמונאי כאילו הייתה זו מצווה מהתורה - 'קידשנו במצוותיו וציוונו'!.

הארה לנר שלישי - נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם

נקמה היא גרימת נזק ליריב 'מידה כנגד מידה' לעומת הנזק שהוא גרם. היכולת לנקום היא היכולת לגרום חסרון לאויב ובכך לבטל לחלוטין את הסיפוק שלו על העבר ואת המוטיבציה שלו לעתיד.

ברור לנו שהניצחון של החשמונאים היה ביטול השלטון היווני וכיבוש ירושלים, אולם מה הייתה הנקמה שלהם?.

בעל ה'שפת אמת' מסביר שהנקמה שלהם הייתה הדלקת המנורה, קיום המצוות וייסוד חנוכה. זאת נקמה משום שבכך נגרם ליוונים ההפך מרצונם המקורי.

הם רצו להוסיף חושך בבית מקדש אחד, לבטל מצוות ולוח שנה יהודי - ועתה האור מאיר בכל בית, נוספה מצוות הדלקה מדברי חכמים ונוסד חג חדש.

למעשה, הדלקת המנורה שאינה מוזכרת במפורש בנוסח 'על הניסים' יכולה להיות נרמזת במילים אלו. היכולת להוסיף אור בכל בית ואפילו במקומות ובזמנים החשוכים ביותר היא השלמת המלחמה הפיזית ההיא, היא הנקמה.

הארה לנר רביעי - מָסַרְתָּ גִּבּורִים בְּיַד חַלָּשִׁים

תפילת 'על הניסים' מתארת את החשמונאים בהשוואה ליוונים במספר תחומים הנוגעים לשדה הקרב ולמהות הרוחנית. אולם, התיאור הראשון והפותח הוא דווקא הכי פחות מדויק מכולם. החשמונאים ניחנו ברוח גבורה מיוחדת, הם היו אמיצים ונועזים בתכסיסי המלחמה וביוזמות בשדה הקרב. למרות זאת, התפילה מכנה אותם כחלשים לעומת היוונים הגיבורים.

ככל הנראה, התפילה מתארת את תחושותיהם של החשמונאים, שראו את עצמם כחלשים ולא סמכו כלל על גבורתם. התבוננות בנאומי יהודה המכבי מראה שהחשמונאים לא סמכו על יכולותיהם. יהודה המכבי בנאומו לפני הקרב מול סירון מתאר לעם: ".. ואין מעצור לפני שמים להושיע ברבים או במעטים, כי לא ברוב חיל ניצחון המלחמה ומן השמים הגבורה".

הצהרתו של יהודה המכבי: "מן השמים הגבורה" באה למרות שהוא השקיע מאמצים בגיבוש טקטיקות לחימה ובמסירות נפש נועזת. זאת משום שהוא יודע, שללא עזרה שמימית הוא עדיין יחשב כחלש. מי שרואה את עצמו חלש למול השמים הוא זה שיזכה לגבורה שמימית שבכנפיה יבוא הניצחון.

הארה לנר חמישי - וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים

החשמונאים אכן היו מעטים מול הלוחמים הרבים מצבא יוון, בתפילה אנו מציינים זאת כחלק מהנס של הניצחון. אבל, הנחיתות המספרית לא נוגעת רק לשדה הקרב אלא גם למאבק הכולל באותם ימים.

החשמונאים היו מיעוט אידיאולוגי אפילו בקרב עמם, דעתם נחשבה כקיצונית ומיושנת. ירושלים שינתה את צביונה והעם נמשך אחרי התרבות החדשה.

היכולת של החשמונאים לחולל מרד ומהפכה היא ממש נס. נאומיו של יהודה המכבי סחפו לבבות רבים ומגנטו את השומעים. המעטים שכמעט ונעלמו למול שטף הגזירות ניצחו לבסוף את הרוב הנסחף..

הארה לנר שישי - וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים

התודה לה' על הניצחון של המעטים והחלשים מובנת, אבל מה השבח הגדול שאלוקים עזר לצדיקים שעושים את רצונו?..

אולי כאן, התודה היא על כך שהקב"ה עזר לחשמונאים להישאר צדיקים!. כוהנים תמימים, שלא הורגלו למראות שדה הקרב ותכסיסי המלחמה, היו יכולים בקלות להתדרדר מוסרית ולאבד עשתונות.

אבל, כדרכן של כל מלחמת מצווה, הקב"ה שומר על ליבם הרחום של לוחמיו. כפי שמתאר רבי חיים בן עטר: "מעשה זה יוליד טבע האכזריות בלב האדם,.., הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כוח הרחמים מחדש לבטל כוח האכזריות שנולד בהם מכוח המעשה".

התודה אם כן אינה רק על הניצחון אלא גם על השלמות המוסרית והרוחנית שנשמרה בעקבותיו.

הארה לנר שביעי - וּטְמֵאִים בְּיַד טְהורִים

התיאור הארוך של יחסי הכוחות של הצבאות בשדה הקרב עלול להותיר רושם שהתודה שלנו היא רק על הניצחון הצבאי. עיון בקורות מלחמת החשמונאים מגלה שהם ראו הרבה מעבר לניצחון המיליטריסטי. הם ידעו שאם הם לא יהיו טהורים ויפעלו בטהרה - ההישג לא הושלם.

המאבק ביוונים היה גם ובעיקר מאבק אידיאולוגי ותודתנו על כך שניצחנו בו!. כאן באה התודה על ניצחון הטהרה על כוחות הטומאה. טהרת המשפחה ניצחה את הזנות ההלניסטית, טהרת השמן והבית ניצחה את טומאת החושך, טהרת המחשבה ניצחה את מחשבות הכפירה וחכמת יון.

הארה לנר שמיני - וְזֵדִים בְּיַד עוסְקֵי תורָתֶךָ

ההקבלה האחרונה בתפילת על הניסים, בין העוסקים בתורה ובין העושים במזיד מבוססת על פסוק בתהלים: 'זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד, מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי' (קיט נא). למעשה, זו הקבלה מעט תמוהה, מדוע ההפך למי שעוסק בתורה הוא מי שחוטא בזדון? ובכלל - מדוע דווקא היוונים מכונים אנשי זדון?.

המזיד, בניגוד לשוגג, הוא מי שמתכנן את מעשיו ומתכוון לבצע אותם בצורה מחושבת. כך במלחמת זדון, אין כאן סתם מחשבת הרס והשחתה אלא מלחמת תודעה סדורה ובנויה. היוונים רצו להשפיע על המחשבה הישראלית, על תפישת הגוף, הזמן והמקום. הם עשו זאת על ידי ליצנות - יחס חיצוני וציני לכל דבר שבקדושה.

התשובה לכך היא העסק בתורה, לא רק לימוד אקראי או הרחבת דעת וולונטרית. מי שעוסק בתורה הוא כמי שמנהל עסק כלכלי משגשג, הוא מתייחס ללימוד באופן מתוכנן, שורשי ומעמיק. בהתאמה, התורה שלו אינה חיצונית וטכנית אלא מלאת עיון והתבוננות פנימית.

תיאור ההבדלים בין החשמונאים למלכות יון בא לסיומו בנקודה השורשית ביותר. התיאור הזה מחייב אותנו לשאול את עצמנו האם אנו בורחים לליצנות וראווה או רואים את עצמנו כאנשים שכל עסקם ומרצם מוקדש להוסיף אור של תורה.

הארה לנר ראשון: וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ

בימי החנוכה נעשה קידוש השם בצורה מופלאה ביותר. הכול ראו איך אהבת ה' לעמו והשגחתו הפרטית באה לידי ביטוי בנס מופלא. אבל לא רק בנס התקדש שמו של הבורא, גם הניצחון במלחמה הוא דרך להגדיל את שמו של אלוהי ישראל. הרי מלחמתם של החשמונאים, כשאר מלחמות עם ישראל, נועדו להגן על קיומו של העם שנושא את שם 'אל' בשמו, מעיד על קיומו ומוסר את נפשו על קידוש השם.

נוסח התפילה 'עָשִׂיתָ שֵׁם' מזכיר לנו את דברי אנשי דור הפלגה, בוני מגדל בבל - " וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם" (בראשית יא ד). אותה לשון, אבל מגמה הפוכה לחלוטין. אם אנשי מגדל בבל מבקשים לבנות בנין גדול ומרשים, כדי לעשות לעצמם שם - בא המקדש ומבקש את ההפך הגמור. 

החשמונאים מבקשים לטהר את המקדש - בנין גדול ומרשים, לא לטובת שמם הפרטי אלא לשמו יתברך. והנה, דווקא דור הפלגה שבנו מגדל לשמם האישי נעלמו ונפוצו בכל העולם ולעומתם - החשמונאים זכו לשם עולם. 

כמותם זכה דוד המלך, שאחרי שחשש כל כך לבניין בית המקדש התבשר " וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ" (שמואל ב ז ט). 

מי שדואג לשמו של הקב"ה המתגלה בעם ישראל ובמקדש, הוא זה שיזכה לשם ולגדולה!.

הארה לנר שני:

וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה

האירוע שהתרחש בחנוכה מתואר תחילה כ"תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה" - ניצחון ענק, מפתיע ויוצא דופן בכל קנה מידה. אומה קטנה מנצחת אימפריה ענקית, לאחר מצב חמור של שבר רוחני ואבדן עצמאות מדינית.

אבל חנוכה הוא גם "פֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה", המילים "הַיּוֹם הַזֶּה" אינם רק תאריך הניצחון אלא גם תיאור שלו. 

הניצחון של מלכות בית חשמונאי לא היה רק ברק חד פעמי. הוא היה תהליך מתמשך של קרבות ארוכים ושושלת מתפתחת של מלכים. בצורה הזו הוא נמשל כאור היום, שמתחיל בחולשה גדולה אך מתעצם לאור חזק ומסנוור כשמש בצהרים. 

בסופו של יום, בית חשמונאי גם שקעו וכבו בהתפרקות הממלכה והתייוונות. אבל הפורקן והתשועה עוד יזכרו לדורות במעשה ההדלקה ה'מוסיף והולך' - "וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ, הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם." (משלי ד יח).

הארה לנר שלישי:

בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ

בתפילה אנחנו מציינים את סדר הפעולות של החשמונאים - כניסה לדביר, פינוי ההיכל והדלקה בחצר. במילים אחרות, החשמונאים התחילו את מלאכת הטיהור בדביר - קודש הקודשים, המקום הפנימי ביותר בבית המקדש. משם, הם יצאו כלפי חוץ אל ההיכל עם כלי הקודש ולסיום אל החצר הגדולה שמחוץ למבנה עצמו.

ברור לנו שסדר פעולות כזה צריך בירור, מדוע החשמונאים לא התחילו לפי סדר ההליכה - מהחצר שאליה מגיעים ראשונים ועד לחדר הפנימי והמקודש ביותר. כנראה שבבחירה הזו, הם ביקשו לבטא את אופן המלחמה בתרבות יון. היכולת להילחם ביון היא רק אם יוצאים מנקודת המוצא המקודשת והמרוממת ביותר. רק אחרי שפתחת בקודש הקודשים וינקת ממנו את הכוחות וההשראה, תוכל לצאת לצדדים החיצוניים של המציאות ולטהר אותם מטומאת יון.

הארה לנר רביעי:

וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ

כשבאו החשמונאים לפנות את ההיכל משיקוצי היוונים, הם היו צריכים לפנות גם את המזבח. אבני המזבח היו משוקצים בגלל שהיוונים הקריבו עליהם לשם עבודה זרה, ומאידך אין זה דרך ארץ לשבור אותם ולהשליך אותם לתשמישי חול. החשמונאים בחרו לגנוז את האבנים באחת הלשכות בבית המקדש.

חכמינו נחלקו למה שימשה הלשכה שברצפה שלה נגנזו אבני המזבח המשוקץ. יש אומרים שבלשכה זו הייתה לשכת החותמות, כלומר שבה נתנו שובר חתום לבעל הקורבן המבקש לרכוש יין וסולת למנחה. אחרים אומרים, שבלשכה זו היה בית המוקד שבו הייתה מדורה היא שממנה הדליקו את אש המזבח מדי יום. 

מפליא לראות, שהחשמונאים בחרו לגנוז אבנים טמאות בטומאת יוון בלשכה שהשימוש שלה הוא בדיוק האנטי-תזה למעשי היוונים. הם שביקשו לפתוח את כל חותמי הקנקנים ולכבות את אור המנורה ישמשו ללשכה הפועלת להפך. לשכה שבה ניתן חותם למקריב קורבן או שממנה מוצתת אש במזבח שממנו נלקחת האש שמדליקה את המנורה. פינוי ההיכל נעשה באופן מחושב לתיקון השיקוץ והטומאה.

הארה לנר חמישי:

וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ

המשפט הזה תמוה מאוד, שהרי המנורה דולקת בהיכל הפנימי ולא בחצר המקדש החיצונית. מדוע אם כן אנו אומרים שהדליקו את הנרות בחצרות?.

זאת ועוד, בגמרא מובא שהחשמונאים הדליקו שיפודים של ברזל, מה אם כן עשו עם המנורה?

רבי משה סופר (ה'חתם סופר') מתרץ בגאונות שבמקדש היו שתי הדלקות במקביל. כשנוכחו החשמונאים שמתרחש נס במנורת ההיכל, הם רצו לפרסם את הנס באותו רגע. לשם כך, הם יצאו לחצר והדליקו במקביל שיפוד אחד מברזל עם שמן רגיל. וכך בכל יום, הוסיפו החשמונים שיפוד נוסף שדלק בחצר.

נמצא אם כן, שאנו מציינים בתפילה לא את ההדלקה הניסית בהיכל אלא את הדלקת ההודיה המופלאה שנעשתה בחצר.

בכך קיימו החשמונאים את הפסוק - "שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ".

הארה לנר שישי

וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ

קביעת ימי חנוכה לקחה זמן, רק כעבור שנה קבעו חכמים את הימים לימי הלל.

בזמן התרחשות הנס הרגשות היו סוערים. חלק מהעם היה מתיוון, לא הכיר את גודל השעה, אחרים, היו דווקא באקסטזה רוחנית גדולה. הקרבות נמשכו, והאתגר הצבאי לא הסתיים. בלבול, התרגשות וסערת רוח שמשו בערבוביה.

חכמים רצו לקבוע ימים, לעשות ימים שיש להם קביעות. דבר כזה לא יכול להיות בלי מתינות, בלי שלווה, בלי שיקול דעת. לכן, שנה שלמה עברה - על כל עונותיה וזמניה - ואז נוכחו החשמונאים שימים אלו אינם אפיזודה חולפת אלא דבר קבוע.

וכעת, נותר לשאול אם ביחס שלנו להקמת המדינה, עברנו כבר את אותה שנה של מבוכה ולמדנו להודות..

הארה לנר שביעי

לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל

הודיה והלל הם שתי פעולות דומות אך שונות. הודיה היא ספיציפית, מכוונת למעשה אחד. קרבן תודה בא על ארבע ניסים מסויימים בלבד. הלל הוא דבר כללי, מלשון הילה - הארה מסביב למקור האור.

ימי החנוכה מלמדים אותנו לחזק את שני המעשים הללו. לדעת לומר תודה על מעשה קטן, לדייק את אמירת ההודיה שלנו כלפי הסביבה. אבל גם לדעת לגמור את ההלל על מציאות כוללת של טוב.

הארה לנר שמיני

וְנוֹדֶה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה

המילה "סלה" במשמעותה הלשונית היא לעולם, לתמיד. אבל למילה זו יש גם תפקיד מוזיקאלי - היא משמשת כתו סיום למזמור ותפילה. 

מבחינה מוזיקאלית, המילה הזו מסמלת הגבהה של הקול לציון סוף השיר. סלה הוא סלסול גבוה הבא להמחיש למאזין שהמזמור נגמר.

תפילת 'על הניסים' חותמת במסר הזה - התודה לעולם לא נגמרת, היא רק הולכת ומתגברת. המתפלל מוסיף והולך בקול גדול, ממשיך להגביה את קולו בתודה.