ישיבה, ישוב הדעת, ישוב העולם

מידת ה'ישוב' שבה נקנית התורה, מופיעה בגרסאות שונות המזמינות אותנו לגלות רבדים רבים בהנהגתה. ראשית, מבחינה פיזית מי שרוצה לזכות לתורה צריך להרבות בישוב, בישיבה ממושכת מול הספר. הלימוד הוא חוויה טוטאלית שאינה יכולה להתרחש כשהגוף נמצא בתנועה מול נופים משתנים. יש כאן למעשה עצה שאינה קשורה ללימוד עצמו אלא לתנאים בהם הלימוד מתרחש ולהכנה הראויה לו.

לא פלא שמקום הלימודים מאז ומעולם נקרא 'ישיבה', מקום שבו הלומדים יושבים זה לצד זה, כשמול כולם אותו הספר. ישיבה פשוטה כל כך, ללא מסכים מתחלפים או תחושה חווייתית, המבקשת להשרות נינוחות אך גם תובעת מאמץ. ישיבה ממושכת נוטעת באדם תכונה של שקדנות, התמסרות אל הכתוב, בחזרות רבות ובניתוח ממושך. אגב, ישיבה כזו יכולה להתרחש גם כשאדם חי חיים מלאי סערות נפש או ייסורי גוף, האדם יכול להתגבר על טלטלות החיים ולשבת ללימוד.

אבל הישיבה הטכנית היא רק אמצעי לישיבה פנימית, במילים אחרות הישוב אמור להוביל ל'ישוב הדעת'. 'ומאשר היה האדם היושב נח עומד על השלם שבענייני עמידתו ומנוחתו, הושאלה זאת המילה לכל עניין עומד נח שלא ישתנה' (מורה נבוכים א יא). התורה אינה יכולה להיות נלמדת מתוך תחושה של אימפולסיביות או פיזור המחשבה. כיצד ניתן להבין סברה בתלמוד או לעקוב אחר תשובה הלכתית ארוכה ללא שמירה על ריכוז לזמן ממושך. גם כשאדם מלמד תורה עליו לאמץ את מידת הישוב, 'שאם שאלו ממנו שום שאלה לא ישיב במהרה, עד שיתיישב בדבר במיתון רב, כי הוא עמוק עמוק מי ימצאנו, אם לא בישוב רב' (מדרש שמואל). בעולם של תשובות מהירות במנועי חיפוש ממוחשבים, היכולת להתיישב בדעתך בטרם תענה הופכת לכמעט בלתי אפשרית.

אולם המשנה לא עוסקת רק בעצות פדגוגיות - היא מבקשת לתאר את הלימוד כמפגש אינטימי. לא רק הידע השכלי משתתף בלימוד אלא כל ההוויה האישית כולה. הדעת היא נקודת החיבור הרגשית אל החכמה והבינה ולכן היא צריכה ליטול חלק בתלמוד תורה. החיבור צריך להיות עמוק, משמעותי, מרוכז ומוכוון לנותן התורה ולרצון שלו המתבטא בלימוד. כשיש ישוב הדעת, התורה ממלאת את הדעת ומעצבת אותה והאדם זוכה לכוון את דעתו ולזכות ל'דעת תורה'.

עד כאן, תיארנו את הדרישה של מידת ה'ישוב' המנתקת את האדם ממהלך העולם וממרוץ החיים. רבי ישראל נג'ארה (מקווה ישראל, סאה ג) מבאר שבשל כך התורה ניתנה במדבר - 'ולסיבת זה נתן הקדוש ברוך הוא התורה במקום מדבר שמם, להורות נתן בליבם, כי התורה הזאת אינה לתיקון הישוב, כי אם לתיקון הנפש, להקנות לה מעלות רמות במרומים'. ומאז ומעולם, נתפשה התורה כדבר שנלמד במקום מבודד ונשגב, הרחק ממקום הישוב, כשכל לומד מצווה - 'הוי גולה למקום תורה!' (אבות ד יד). התורה היא תורה מן השמים, כזו שאין בה תמורות ששייכים לתנועת הארץ המתגלגלת - 'להיות השמים הם אשר אין שינוי בהם ולא התחלפות, רצוני לומר שלא ישתנו אישיהם כאשר ישתנו אישי הווי הארץ ונפסדיה' (מורה נבוכים שם).

אבל שמא יש במידה זו דווקא תביעה מהאדם להתערות בחיים הכלליים ובמציאות התובענית. התורה אמנם נלמדת מחוץ לישוב אבל אסור לה להתעלם מן הישוב, 'כי עיקר העולם הוא הישוב'. משום כך, ברגע שאדם יוצא מן הישוב והולך בדרך עליו לעסוק בתורה (עירובין נד א) שבזכותה מתקיים העולם ובה נמצא סדר המציאות. 'זה שאין לו לויה וחבור אל הישוב, מה יעשה ויהיה לו חבור? יעסוק בתורה כי התורה סדר שמירת העולם' (נתיבות עולם למהר"ל, נתיב התורה א). עד כדי כך שהלימוד מגדיר את הישוב ואם כן - 'כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, אינו מן הישוב' (משנה קידושין א י).

לכן, גם מי שלומד תורה צריך להקדיש את דעתו לצרכי ישובו של עולם: 'ויש אומרים שיהיה בקי בישובו של עולם, הן בדרך ארץ והן בחכמות טבעיות ולימודיות, שעל ידי זה יכולים אלה להיות לו ל'רקחוֹת ולטבחוֹת' לתורה הקדושה, דהיינו שיהיו אלו משרתיה להבינה על ידן היטב, דכולן כלולים בה. גם, על ידי זה יהיה נחמד ונעים בעיני הבריות' (תפארת ישראל).

אם נבקש למזג בין הפירושים, הרי שמידה זו מבקשת מהלומד שני דברים סותרים, המשלימים זה את זה. מחד, בזמן הלימוד, הלומד מתיישב מול הספר בגופו ונפשו, העולם ממשיך במהלכו אבל הלומד מתעלם מהכול ומתיישב בספסל הלימודים בישיבה. אולם, לאחר הלימוד יודע האדם כי עליו לחזור אל הישוב, לפתחו ולחזקו מכח התורה שלמד. כל זאת, ללא תחושה של קריעה נפשית או תסכול מתמיד אלא בשלמות של מי שיש בו את מנוחת הנפש וישוב הדעת. בכך יהיה הלומד דומה לנותן התורה, שאמנם יושב בשמים אך גם 'יושב על חוג הארץ' (ישעיה מ כב), ובכך מחבר את יישוב הקושיות ליישוב הארץ.