לראות שכינה בכל מקום

התחושה בכניסתו של שמיני עצרת היא לפעמים תחושה של אדם שמיצה את כל השאיפות. אחרי ההתעלות הרוחנית בראש השנה וביום הכיפורים והשמחה הגדולה של סוכות דומה שכבר אין כבר למה לצפות. אבל אולי נוכל למצוא זריקת עידוד בדבריו האחרונים של פירוש המשך חכמה על התורה.

המשך חכמה מתאר בתחילת הדברים את הקדושה שהייתה בזמן שמחת בית השואבה, שנקראה כך משום שמשם היו שואבים רוח הקודש. רוח הקודש הזו הייתה שורה על כל מי שנמצא בשמחה, גם אם אינו ראוי לה או מוכן לקבלה. כך היה המקרה ביונה הביא, שלא היה מוכן לנבואה אבל זכה לה בגלל היותו בשמחת בית השואבה. תיאורים אלו מדהימים במשמעותם  ומלמדים על עוצמה רוחנית שמצליחה לחולל מהפך באדם בצורה משמעותית.

אבל דווקא בגלל זה חשוב לזכור שרוח הקודש ששרתה פתאום על יונה הבהילה אותו, הוא חש בעוצמה רוחנית ובנבואה מחייבת ולכן ברח מהאחריות הגדולה. הבריחה אל חוץ לארץ הייתה ניסיון נואש לאבד את היכולת להתנבא ורצון לחזור לשגרה כאחד האדם. הקדושה הייתה טובה לשעה החגיגית ולמקום המקדש ש'מתחילת הבריאה היה המקום מוכן לרוח הקודש ולגילוי שכינה'. ברגע שיונה חוזר אל המציאות עם רוח הקודש שספג בקרבו - הוא לא מסוגל להחזיק מעמד ובורח.

מול יונה עומד משה רבנו, האיש ש'הראה גלוי שכינה במדבר, מקום שאינו מוכן לנבואה ולרוח הקודש וכל שכן לגילוי שכינה'. משה רבנו הראה ששכינה יכולה לשרות גם במקום שאין לו תכונות והכנה לדברים שבקדושה. בכך, הוא שונה מכל הנביאים והצדיקים שעמדו לישראל - 'וְלֹֽא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה', שהרי הם השרו שכינה במעשיהם אבל עשו זאת לאחר הכנות רבות והכשר המעשים והמקומות. 'דכל הנביאים שגרמו גלוי שכינה לא היה אלא לבני הנביאים תלמידי הנביא, אבל משה גרם גלוי שכינה לעיני כל ישראל בים סוף ובהר סיני ובאהל מועד, ומחמת זה היתה אהבת ה' כל כך אליו, שבזה הראה לכל אשר הוא ית' ברא העולם ומלואו, ומשום הכי בידו לעצור הליכות עולם, והוא ית' מנהיג עולמו' [העמק דבר לד יב]. מעלה זו של משה היא החותמת את התורה כולה בתיאור 'הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל'. כבר אמרו חכמינו ש'מורא גדול - זה גילוי שכינה' שהרי משה רבינו הראה שכינה לכלל ישראל אפילו במקומות שאינם מוכנים לכך.

שורש ההבדל בין משה לשאר הנביאים ובעיקר יונה הנביא, שאפשר לו להשרות שכינה ללא הגבלה בניגוד להם שנזקקו לתנאים והכנות, טמון בדרשה אחרת של רבותינו על המילים 'מורא גדול'. חכמים מבארים שמילים אלו מתייחסות למתן תורה שבו הייתה יראת האלוקים על בני ישראל. היכולת למצוא שכינה בקרב עם של עבדים הנמצא במדבר מתאפשרת רק באמצעות התורה המוצאת קדושה לא רק בשעה מרוממת ובמקום מסוים אלא בכל רבדי המציאות.

על פי דברים אלו מובן הקשר בין חתימתה של התורה בהספדו של משה ותחילתה של התורה המתארת את המציאות הטבעית. התורה מסיימת בתכלית של מה שפתחה בו, בריאת העולם מגיעה לשלמות כאשר יש בה אנשים המחוברים לתורה ובזכותה זוכים להשרות שכינה בכל רבדיה.  

אחרי שכולנו שאבנו רוח הקודש בימים הנוראים וימי המועדים, אנו מבקשים לאחוז עכשיו בתורה הקדושה. אחרת, כל המעלות שספגנו בחודש האיתנים יתמסמסו להם ובמקרה החמור יותר - יהפכו לאמירות תובעניות שאינן הולמות את ימי השגרה. נתאמץ בעוד מאמץ קטן ובכך נזכה למצוא שכינה לא רק בבגדי לבן ושולחנות חג אלא בכל העולם כולו.